כל מצוותיך אמונה Flipbook PDF

כל מצוותיך אמונה

---

114 Views
33 Downloads
FLIP PDF 331.96KB

DOWNLOAD FLIP

REPORT DMCA

‫כל מצוותיך אמונה‬ ‫דרכי מחשבה בסוגיות הנוגעות למצוות התורה‬ ‫מתוך עיון בכמה מצוות‬ ‫בספר המצוות לרמב"ם‬

‫אליהו מאיר פייבלזון‬ ‫סיון תשע"ד‬ ‫עיה"ק ירושלים תובב"א‬

‫החיבור הזה עדיין אינו דבר שלם‪ ,‬וכולו התחלות דברים בנושאים חשובים‬ ‫ומרכזיים‪ .‬לכן אשמח לכל הערה בטלפון ‪052-7644992‬‬ ‫או בדוא"ל ‪[email protected]‬‬ ‫בתודה ובברכה‬

‫מפתחות‬ ‫‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬א‬

‫השורש השני‬

‫בגדר דברי סופרים לדעת הרמב"ם‬

‫עשה ז‬

‫ובו תשבע‬

‫עשה ח‬

‫והלכת בדרכיו ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ט‬

‫עשה ט‬

‫קידוש השם‬

‫‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬יא‬

‫עשה י‬

‫קריאת שמע‬

‫‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬יב‬

‫עשה יא‬

‫תלמוד תורה‬

‫יז‬

‫עשה כ‬

‫לבנות בית הבחירה‬

‫עשה כג‬

‫עבודת הלויים‬

‫עשה לו‬

‫משמרות כהונה‬

‫עשה עט‬

‫בכור בהמה טהורה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬מז‬

‫עשה קנז‬

‫סיפור יציאת מצרים‬

‫מט‬

‫ל"ת סג‬

‫חילול השם ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬נב‬

‫ל"ת קפז‬

‫איסור בשר וחלב ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬נד‬

‫ל"ת שיג‬

‫באיסור בל תוסיף ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬נה‬

‫‪............................................................‬‬

‫‪.........................................................‬‬

‫ז‬

‫‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬לד‬

‫‪.......................................................‬‬

‫לט‬

‫‪.....................................................‬‬

‫מה‬

‫‪................................................‬‬

‫א‬

‫בגדר דברי סופרים לדעת הרמב"ם‬

‫השורש השני‬

‫בגדר דברי סופרים לדעת הרמב"ם‬ ‫א‪ .‬הרמב"ם‪ ,‬בפתיחת ספר המצוות‬ ‫שלו‪ ,‬הקדים ארבעה עשר‬ ‫שורשים‪ ,‬ואיזן ותיקן בהם כללים‬ ‫למניין המצוות‪ ,‬איזו מצוה ראוי לה‬ ‫שתימנה‪ ,‬ואיזו אינה נמנית‪.‬‬ ‫אנו נעסוק כאן בשורש השני‪ ,‬וז"ל‬ ‫הרמב"ם שם‪˙ ÓÏ È‡¯ Ôȇ ,‬‬ ‫‪‰¯˘Ú ˘Ï˘Ó ˙Á‡· ÌÈ„ÓÏ˘ ‰Ó ÏÎ‬‬ ‫‪.ÈÂ·È¯Ó Â‡ Ô‰· ˙˘¯„ ‰¯Â˙‰˘ ˙„Ó‬‬ ‫‪˘Â¯ÈÙ·  ¯Â·ÈÁ ˙ÁÈ˙Ù·  ¯‡È· ¯·Î‬‬ ‫‪‡ˆÈ ‰¯Â˙‰ È È„ ·Â¯˘ ,‰ ˘Ó‰‬‬ ‫·˘‪˙˘¯„ ‰¯Â˙‰˘ ˙Â„Ó ‰¯˘Ú - ˘ÂÏ‬‬ ‫·‪Ô˙Â‡Ó ‰„ÈÓ· ‡ˆÂȉ ÔÈ„‰˘Â ,̉‬‬ ‫‪· ÏÂÙÈ˙ ÌÈÓÚÙ ‰ ‰ ,˙„ÈÓ‰‬‬ ‫‪Ô‰ ,ÔÈ È„ Ì˘ ˘È˘Â ,˙˜ÂÏÁÓ‰‬‬ ‫‪Ôȇ ,‰˘ÓÓ‬‬ ‫‪ÌÈϷ˜Ó‬‬ ‫‪ÌÈ˘Â¯ÈÙ‬‬ ‫‪‰È‡¯ ÔÈ‡È·Ó Ì‰ Ï·‡ ,̉· ˙˜ÂÏÁÓ‬‬ ‫‪ÈÎ ,˙„ÈÓ ‰¯˘Ú ˘Ï˘Ó ˙Á‡· Ô‰ÈÏÚ‬‬ ‫‪· ‡ˆÓÈ˘ ¯˘Ù‡˘ ·Â˙Ή ˙ÓÎÁÓ‬‬ ‫¯‪‡Â‰‰ ˘Â¯ÈÙ‰ ÏÚ ‰¯ÂÓ ,ÊÓ‬‬ ‫‪¯·Î .ÂÈÏÚ ‰¯ÂÈ ˘˜È‰ ‡ ,Ϸ˜Ӊ‬‬ ‫·‡¯ ‪‰Ê ‰È‰È˘Î .Ì˘ ÔÈÈ Ú‰ ‰Ê Â‬‬ ‫‪ÌÈÓÎÁÏ ‡ˆÓ ˘ ‰Ó ÏÎ ‡Ï ‰ ‰ ,ÔÎ‬‬ ‫˘‪,˙Â„Ó ‰¯˘Ú ˘Ï˘Ó ˘˜È‰· ‡Ȉ‰‬‬ ‫‡‪‡Ï ,È ÈÒ· ‰˘ÓÏ ¯Ó‡ ‡Â‰˘ ¯Ó‬‬ ‫‚‪̇ˆÓ ˘ ‰Ó Ïη ¯Ó‡ ÔÎ Ì‬‬ ‫·˙‪˘Ï˘Ó ˙Á‡ χ ‰ÂÎÓÒÈ˘ „ÂÓÏ‬‬ ‫‪ÌÈÓÚÙ ÈÎ ,Ô ·¯„ ‡Â‰˘ ,˙Â„Ó ‰¯˘Ú‬‬ ‫‪ȇ¯‰ ÍÎÈÙÏ .Ï·Â˜Ó ˘Â¯ÈÙ ‰È‰È‬‬ ‫·‪·Â˙Π‰‡ˆÓ˙ ‡Ï˘ ‰Ó Ï΢ ,‰Ê‬‬

‫·˙‪‰„ÓÏ˘ „ÂÓÏ˙· ‡ˆÓ˙ ,‰¯Â‬‬ ‫·‡‪¯‡· ̇ ,˙Â„Ó ‰¯˘Ú ˘Ï˘Ó ˙Á‬‬ ‫‪,‰¯Â˙ Û‚ ‰Ê˘ ¯Ӈ ,ÌÓˆÚ· ̉‬‬ ‫‡‪,Â˙ ÓÏ È‡¯ ‰ ‰ ,‡˙Èȯ‡„ ‰Ê˘ Â‬‬ ‫˘‪‡Â‰‬‬ ‫‡‪¯Ó‬‬ ‫˘‪ÌÈÏ·˜Ó‰‬‬ ‫‡‪¯Á‬‬ ‫„‡‪‡Ï ,‰Ê ¯‡·È ‡Ï ̇ .‡˙ÈȯÂ‬‬ ‫„·¯‪Ì˘ Ôȇ˘ ,Ô ·¯„ ‡Â‰ ‰ ‰ ,· Â‬‬ ‫‪ ,ÂÈÏÚ ‰¯ÂÈ ·Â˙Î‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ועוד שם בהמשך הדברים‪ ,‬וז"ל‪,‬‬ ‫‪Á¯Â· È ‡˘ ·Â˘Á˙ ÈχÂ‬‬ ‫‪,˙ÂÈ˙ÈÓ‡ È˙Ï· Ô˙ÂÈ‰Ï ,Ô˙ ÓÏÓ‬‬ ‫‪˙Ó‡ ‡È‰‰ ‰„ÈÓ· ‡ˆÂȉ ÔÈ„‰ ˙ÂȉÂ‬‬ ‫‡‪Ï·‡ ,‰·ÈÒ‰ ˙‡Ê Ôȇ ,˙Ó‡ È˙Ï· Â‬‬ ‫‪̉ ,Ì„‡ ‡ÈˆÂÈ˘ ‰Ó ÏÎ ÈÎ ‰·ÈÒ‰‬‬ ‫‪ÂÏ Â¯Ó‡ ˘ ÌÈ˘¯Â˘‰ ÔÓ ÌÈÙ Ú‬‬ ‫‪‚"ȯ˙ ̉ ,¯Â‡È·· È ÈÒ· ‰˘ÓÏ‬‬ ‫‪‰˘Ó ‡ÈˆÂÓ‰ ‰È‰ ÂÏÈه ,˙ˆÓ‬‬ ‫·‪ ,Ì˙ ÓÏ È‡¯ Ôȇ ,ÂÓˆÚ‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ב‪ .‬ועיין בהשגות הרמב"ן על ספר‬ ‫המצוות שם‪ ,‬שהרבה והאריך‬ ‫להקשות קושיות חמורות מאוד על‬ ‫שיטת הרמב"ם בעניין זה‪ .‬בתוך‬ ‫דבריו הביא הרמב"ן מאמרים רבים‬ ‫מאד מדברי חז"ל הנראים‪ ,‬לדעתו של‬ ‫הרמב"ן‪ ,‬היפך שיטתו של הרמב"ם‪.‬‬ ‫לא נוכל להאריך בכל דבריו‪ ,‬כמובן‪,‬‬ ‫ונזכיר רק את עצם שאלותיו של‬ ‫הרמב"ן‪ ,‬בלי להתייחס לראיותיו‪,‬‬ ‫ואחר כן אכתוב‪ ,‬בס"ד‪ ,‬את שנראה‬ ‫לי בהבנת דברי הרמב"ם‪.‬‬

‫ב‬

‫הטענה העיקרית שטוען הרמב"ן‬ ‫כנגד הרמב"ם היא‪ ,‬שמה‬ ‫שכתב שכל מה שלמדו חז"ל מי"ג‬ ‫מידות שהתורה נדרשת בהם או‬ ‫מדקדוק הכתובים בחסר וביתר‪ ,‬אם‬ ‫אינו נלמד מהלכה למשה מסיני‪ ,‬הוא‬ ‫דרבנן ואינו דאורייתא‪ ,‬הוא מנוגד‬ ‫לכל מה שנתבאר בתלמוד בכל‬ ‫מקומות מושבותיו‪ .‬רוב דיני התורה‬ ‫ופרטי המצוות נלמדים מדרשות חז"ל‪,‬‬ ‫ועל רבים מהם חייבים מיתה‪ ,‬כרת‬ ‫וחטאת‪ ,‬ולא יעלה על הדעת‬ ‫שיתחייבו עונשים כאלה על דינים‬ ‫דרבנן‪ .‬על כרחנו‪ ,‬שי"ג מידות‬ ‫שהתורה נדרשת בהם‪ ,‬וכן כל‬ ‫הדרשות המבוארות בדברי חז"ל‪ ,‬הן‬ ‫תורה גמורה‪ ,‬ואינן דרבנן‪ ,‬ח"ו‪.‬‬ ‫בכמה מקומות בגמ' מקשים חכמי‬ ‫התלמוד מדוע נצרך הכתוב‬ ‫ללמד דין מסוים‪ ,‬בעוד שאפשר ללומדו‬ ‫מדרשה‪ .‬ואם אמת כדברי הרמב"ם‪ ,‬שדין‬ ‫הנלמד מדרשה הוא מדרבנן‪ ,‬הרי יש‬ ‫משמעות עצומה הנלמדת מהכתוב‬ ‫בתורה במפורש‪ ,‬אע"ג שאפשר ללמוד‬ ‫אותו הדין מדרשה‪ ,‬הרי בזה הוא נעשה‬ ‫לדין תורה‪ ,‬ומה הקושי בזה שטרח‬ ‫הכתוב לכותבו?‬ ‫עוד הקשה הרמב"ן‪ ,‬שדברי הרמב"ם‬ ‫סותרים אלו את אלו‪ ,‬בתחילת‬ ‫דבריו כתב שדבר הנלמד מדרשה הוא‬ ‫מדרבנן‪ ,‬וע"כ הכוונה‪ ,‬שאין זה‬ ‫הביאור האמיתי בפסוק הנדרש‪ ,‬ובסוף‬ ‫דבריו כתב‪ ,‬שלא נטעה ונחשוב שהוא‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫בורח מלמנות אלו המצוות‪ ,‬משום‬ ‫שהדרשה איננה אמיתית או מסופקת‪,‬‬ ‫אלא מפני שכל הנלמד מדרשה אינו‬ ‫שייך לשורשים‪ ,‬הם תרי"ג המצוות‪,‬‬ ‫אלא הריהו כענפים מן השורש‪ .‬והרי‬ ‫זו סתירה מיניה וביה‪.‬‬ ‫קושיה נוספת הקשה הרמב"ן‪ ,‬שכמה‬ ‫וכמה מצוות מנה הרמב"ם‬ ‫במניין המצוות‪ ,‬אע"ג שלא נלמדו‬ ‫מפשוטו של מקרא‪ ,‬אלא מדרשה‪ ,‬ולא‬ ‫נאמר עליהם בשום מקום בחז"ל שהם‬ ‫דאורייתא‪ .‬כגון )ל"ת שכ"ב(‪‡Â‰ ,‬‬ ‫˘‪È˘ ÂÚ ˙·˘· ˘È Ú‰ÏÓ Â ¯‰Ê‰‬‬ ‫·‪) ·Â˙Ή ÔÓ „ÓÏ ‡Â‰Â ,„"È‬שמות‬ ‫ל"ה ג'(‪Ïη ˘‡ ¯ڷ˙ ‡Ï ,‬‬ ‫‪ .˙·˘‰ ÌÂÈ· ÌÎÈ˙·˘ÂÓ‬ובוודאי שאין‬ ‫זה פשוטו של מקרא‪ ,‬ומ"מ מנה‬ ‫הרמב"ם מצוה זו בכלל תרי"ג‪ .‬וכן‬ ‫האיסור לקבל עדים קרובים‪ ,‬והוא‬ ‫נלמד מן הכתוב )דברים כ"ד ט"ז(‪‡Ï ,‬‬ ‫‪Â˙ÓÂÈ ‡Ï ÌÈ ·Â ,ÌÈ · ÏÚ ˙·‡ Â˙ÓÂÈ‬‬ ‫‪ .˙·‡ ÏÚ‬ואצ"ל שאין זה פשט‬ ‫הכתוב‪ ,‬והפשט הוא שלא נעניש אדם‬ ‫על חטאי קרובו‪ ,‬כמו שמסיים הפסוק‪,‬‬ ‫‡‪ .Â˙ÓÂÈ Â‡ËÁ· ˘È‬וכן כתוב בספר‬ ‫מלכים )ב' י"ד ו'(‪‡Ï ÌÈÎÓ‰ È · ˙‡Â ,‬‬ ‫‪¯˘‡ ,‰˘Ó ˙¯Â˙ ¯ÙÒ· ·Â˙ÎÎ ,˙ÈÓ‰‬‬ ‫ˆ‪ÏÚ ˙·‡ Â˙ÓÂÈ ‡Ï ,¯Ó‡Ï '„ ‰ÂÈ‬‬ ‫· ‪ÈÎ ,˙·‡ ÏÚ Â˙ÓÂÈ ‡Ï ÌÈ ·Â ,ÌÈ‬‬ ‫‡‪ .˙ÓÂÈ Â‡ËÁ· ˘È‡ Ì‬ומבואר שפשט‬ ‫הכתוב אינו לעדות קרובים‪ ,‬ומ"מ‬ ‫מנה הרמב"ם לאו זה )ל"ת רפ"ז(‪ .‬וכן‬ ‫עוד דוגמאות רבות‪.‬‬

‫בגדר דברי סופרים לדעת הרמב"ם‬

‫כה הרבה הרמב"ן להקשות על שיטת‬ ‫הרמב"ם בעניין זה‪ ,‬עד שסיים‬ ‫בזה"ל‪Â È Ú ,·¯‰Ï ‰Ê‰ ¯ÙÒ‰ ÈÎ ,‬‬ ‫‪¯˜ÈÚ‰ „·ÏÓ ,ÌÈ„ÓÁÓ ÂÏÂΠÌȘ˙ÓÓ‬‬ ‫‪ÌÈÏ„‚ Ìȯ‰ ¯˜ÂÚ ‡Â‰˘ ,‰Ê‰‬‬ ‫·˙‪,‡¯Ó‚· ˙¯ˆ· ˙ÂÓÂÁ ÏÈÙÓ „ÂÓÏ‬‬ ‫‪Ú˜˙˘È ,¯Ó گ 'Ó‚‰ È„ÓÂÏÏ ÔÈÈ Ú‰Â‬‬ ‫‪ ,¯Ó‡È ‡Ï ¯·„‰‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ג‪ .‬ובספר זוהר רקיע להרשב"ץ‪ ,‬כתב‬ ‫ליישב את שיטת הרמב"ם‪ ,‬וזהו‬ ‫עיקר דבריו‪.‬‬

‫ג‬

‫על אשת איש כזו‪ .‬ולא יעלה על‬ ‫הדעת שנהרגים על קידושין דרבנן‪.‬‬ ‫אמנם‪ ,‬שיטת הרמב"ם לא נתבארה‬ ‫לגמרי בדברים אלה‪ .‬חדא‪ ,‬מה‬ ‫שהקשה הרמב"ן ממצוות כאלו שאינן‬ ‫נלמדות מפשוטו של מקרא‪ ,‬ועם כל זה‬ ‫מנה אותן הרמב"ם‪ .‬ושאלה זו לא‬ ‫נתיישבה בדברי הרשב"ץ‪ .‬ושנית‪ ,‬עיקר‬ ‫הדבר צריך ביאור‪ ,‬אם אין שום‬ ‫משמעות והבדל בין דין הנקרא דרבנן‬ ‫שהוא‬ ‫לדין‬ ‫הרמב"ם‪,‬‬ ‫בלשון‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬מה טעם יש לעמוד על‬ ‫העניין ולבררו? ומה טעם טרח‬ ‫הרמב"ם לכתוב שקידושי כסף הם‬ ‫מדברי סופרים?‬

‫הרמב"ם מכנה את מה שנלמד‬ ‫'דברי‬ ‫חז"ל‬ ‫מדרשות‬ ‫סופרים'‪ ,‬לא מפני שדינים אלה הם‬ ‫מדרבנן‪ .‬ובאמת דינים אלה הם‬ ‫מדאורייתא לכל עניין‪ ,‬הן לגבי ספק‬ ‫לחומרא‪ ,‬והן לגבי עונשים‪ .‬והם‬ ‫נקראים דרבנן רק מפני שלא באו‬ ‫מפורש בתורה‪ ,‬אלא החכמים הם‬ ‫שלמדו אותם‪ .‬ואין בזה שום נפ"מ‬ ‫לדינא‪ ,‬והוא שם בעלמא‪ ,‬אלא‬ ‫שכללא הוא‪ ,‬שאין דינים כאלה נמנים‬ ‫בתרי"ג מצוות‪ ,‬אלא א"כ באו בהלכה‬ ‫למשה מסיני‪ .‬עד כאן דברי הרשב"ץ‪.‬‬

‫ד‪ .‬ומה שנראה לי לבאר בשיטת‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬הוא כדלהלן‪ .‬ועיקר‬ ‫הדברים הוא קרוב למה שכתב‬ ‫הרשב"ץ‪ ,‬אבל יש כאן תוספת הסבר‪.‬‬

‫ועצם הדבר שביאר הרשב"ץ‪ ,‬שדינים‬ ‫כאלה‪ ,‬שנלמדו מדרשות חז"ל‬ ‫והם נקראים בפי הרמב"ם 'דברי‬ ‫סופרים'‪ ,‬הם מדאורייתא לכל דבר‬ ‫ועניין‪ ,‬זהו מוכרח‪ ,‬שהרי קידושי כסף‬ ‫כתב הרמב"ם )פ"א מהלכות אישות הל"ב(‬ ‫שהן מדברי סופרים‪ ,‬ואעפ"כ נהרגים‬

‫ונקדים לזה סברא נפלאה שכתב‬ ‫הצל"ח בחידושיו למסכת‬ ‫ברכות )ריש פרק שישי(‪ .‬שם נתבאר בגמ'‬ ‫שברכת הנהנין נלמדת מסברא‪ ,‬דאסור‬ ‫לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא‬ ‫ברכה‪ .‬והקשה שם הצל"ח‪ ,‬שבעלמא‬ ‫אמרינן שסברא דאורייתא‪ ,‬ומדוע א"כ‬

‫גם לא התברר מדוע דווקא לעניין‬ ‫מנין המצוות יש משמעות והבדל‬ ‫בין דבר שהוא מפורש בתורה‪ ,‬לדבר‬ ‫שנלמד מדרשה והוא מדברי סופרים‪.‬‬

‫ד‬

‫ברכת‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫הנהנין אינה אלא‬ ‫אע"ג דאתיא מסברא‪.‬‬

‫מדרבנן‪,‬‬

‫ומתרץ שם הצל"ח‪ ,‬שמאי דאמרינן‬ ‫דסברא דאורייתא‪ ,‬היינו‬ ‫כאשר למדים אנו מסברא פרט במצוה‬ ‫מפורשת‪ .‬אז אנו אומרים שדי בסברא‬ ‫כדי לכלול הפרט ההוא בתוך המצוה‪.‬‬ ‫אבל‪ ,‬להוליד מצוה חדשה מצד‬ ‫הסברא‪ ,‬זה אינו שייך‪ ,‬שהרי הקב"ה‬ ‫לא ציוה מצוה זו‪ ,‬וממילא אין כאן‬ ‫מצוה דאורייתא‪ .‬והסברא אינה‬ ‫מועילה אלא לאשוויי מצוה מדרבנן‪.‬‬ ‫ה‪ .‬כתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש‬ ‫המשנה‪ ,‬שהתורה שבעל פה‬ ‫כוללת שני חלקים עיקריים‪ .‬החלק‬ ‫האחד הוא פירושים מקובלים‪ ,‬שקיבל‬ ‫משה רבינו בסיני‪ ,‬יחד עם התורה‬ ‫שבכתב‪ .‬והחלק השני‪ ,‬הם שאלות‬ ‫שהתעוררו במשך הדורות‪ ,‬ודנו בהם‬ ‫החכמים לפי שיקול דעתם‪ ,‬ע"פ י"ג‬ ‫מידות שהתורה נדרשת בהם‪.‬‬ ‫ומבאר הרמב"ם‪ ,‬שהחלק השני‪ ,‬לפי‬ ‫מקום‬ ‫בו‬ ‫יש‬ ‫ענינו‪,‬‬ ‫למחלוקת בין החכמים‪ .‬ותוכן הדבר‪,‬‬ ‫שכללי הדרשות שנמסרו מסיני‪ ,‬אינם‬ ‫מורים באופן מוחלט היאך יהיה הדין‬ ‫היוצא מהם‪ .‬ודעת החכמים מכרעת‬ ‫בכל עניין כזה‪ ,‬כיצד ראוי שיהיה‬ ‫הדין במקום פלוני‪.‬‬ ‫ודבר זה יראה לכל לומד תלמוד‪,‬‬ ‫שחז"ל דנו בסברות שונות‬

‫איך ראוי לדרוש בכל מקרה ומקרה‪.‬‬ ‫ואפילו בגזירה שווה‪ ,‬שקיי"ל שאין‬ ‫אדם דן גז"ש מעצמו‪ ,‬מ"מ אין‬ ‫הכוונה שניתן בסיני הדין הגמור‪,‬‬ ‫ובכמה אופנים נחלקו חכמים אם ראוי‬ ‫ללמוד בגז"ש מכאן או מכאן‪.‬‬ ‫ו‪ .‬עלה בידינו‪ ,‬שכל דבר שנלמד‬ ‫מדרשה‪ ,‬אף שדרכי הדרשות הם‬ ‫מקובלות‪ ,‬ואין בהם שום ספק‪ ,‬מ"מ‪,‬‬ ‫צורת הדברים היא שהחכמים הם‬ ‫שקובעים כיצד תהיה הדרשה‪ .‬וראוי‬ ‫הדבר לכנות דינים אלה‪' ,‬דברי‬ ‫סופרים'‪ .‬שהרי הסופרים הם שלימדו‬ ‫אותנו מדעתם‪ ,‬כיצד תהיה התורה‪.‬‬ ‫ונראה‪ ,‬שס"ל להרמב"ם‪ ,‬שמכלל‬ ‫מצות תלמוד תורה היא‬ ‫לדעת מהו מקור כל דין ודין‪ .‬ולכן‬ ‫טרח לברר‪ ,‬איזה מן הדינים הוא‬ ‫מדברי תורה‪ ,‬ואיזה הוא מדברי‬ ‫סופרים‪ .‬ואע"ג שאין שום חילוק‬ ‫לדינא בין שניהם‪ ,‬שהרי כך ניתנה‬ ‫תורה‪ ,‬על מנת שדעת החכמים תכריע‬ ‫בדרכי הדרשות‪ ,‬מ"מ יש מקום‬ ‫להדגיש את ההבדל בין דבר שדינו‬ ‫הוא מפורש בתורה‪ ,‬או עולה בהכרח‬ ‫מתוך עיון בכתובים‪ ,‬לבין דבר שהוא‬ ‫דעת חכמים‪ ,‬והוא נקרא מדברי‬ ‫סופרים‪.‬‬ ‫וכל דין שנלמד מדרשה‪ ,‬אם הוא‬ ‫פרט באיזו מצוה‪ ,‬הוא נידון‬ ‫כענף מן השורש ההוא‪ .‬אבל כאשר‬ ‫נלמד גוף תורה חדש מדרכי הדרשות‪,‬‬

‫בגדר דברי סופרים לדעת הרמב"ם‬

‫ס"ל להרמב"ם‪ ,‬שאין שייך להעמידו‬ ‫כמצווה מדאורייתא‪ ,‬שהרי לא ציונו‬ ‫הקב"ה עליו‪ .‬שהרי הדרשות כולם‬ ‫מיוסדים על שיקול הדעת של‬ ‫החכמים‪ ,‬והם דברי סופרים‪ ,‬ולא דברי‬ ‫הקב"ה‪ .‬וכסברת הצל"ח‪ ,‬שאין לבנות‬ ‫על שיקול הדעת מצוה חדשה‪,‬‬ ‫ומצווה הבנויה על שיקול דעת‬ ‫החכמים בלבד‪ ,‬היא מדרבנן ולא‬ ‫מדאורייתא‪.‬‬ ‫ולכן טרח הרמב"ם במצוות שאינם‬ ‫מפורשות בתורה‪ ,‬וכל מקורם‬ ‫הוא מדרשה‪ ,‬להראות שחז"ל אמרו‬ ‫שזהו דין דאורייתא‪ ,‬ולומר שזהו‬ ‫קבלה מסיני‪ ,‬והדרשה אינה אלא‬ ‫לחיזוק‪ ,‬ולהראות חכמת הכתוב‪ .‬וכיון‬ ‫שיש קבלה מסיני על מצוה זו‪ ,‬אפשר‬ ‫לומר שזו מצות הבורא‪.‬‬ ‫ז‪ .‬ומה שהקשה הרמב"ן שיש מצוות‬ ‫אחרות‪ ,‬שאינם נלמדות מפשוטו‬ ‫של מקרא‪ ,‬ואעפ"כ מנה אותן‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬אף שלא אמרו בגמ' שהן‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬נראה לבאר כדלהלן‪.‬‬ ‫כאשר יש פסוק בתורה‪ ,‬שבאה עליו‬ ‫באופן‬ ‫להעמידו‬ ‫הדרשה‬ ‫מסוים‪ ,‬אף שאין זה פשוטו של‬ ‫מקרא‪ ,‬ס"ל להרמב"ם שפסוק זה‬ ‫מתפרש כדברי הדרשה‪ ,‬והרי זו מצוה‬ ‫מדאורייתא‪ .‬רק במצוות כאלה‪ ,‬שאין‬ ‫עליהן שום פסוק בתורה‪ ,‬והדרשה‬ ‫המלמדת את הדין אינה נאחזת בפסוק‬

‫ה‬

‫כתוב‪ ,‬אז צריכים אנו לקבלה מסיני‬ ‫כדי להחשיבה מצוה דאורייתא‪.‬‬ ‫למשל‪ ,‬הפסוק '‪Ïη ˘‡ ¯ڷ˙ ‡Ï‬‬ ‫‪ ,'˙·˘‰ ÌÂÈ· ÌÎÈ˙·˘ÂÓ‬פשוטו של‬ ‫מקרא הוא בודאי חזרה על איסור‬ ‫הבערה בשבת‪ ,‬למרות שהוא נכלל‬ ‫כבר בציווי שלא לעשות מלאכה‬ ‫בשבת‪ .‬אבל‪ ,‬דרך חז"ל בדרשותיהם‪,‬‬ ‫שכפילות כזו באה ללמד דין נוסף‪,‬‬ ‫ולכן דרשו מפסוק זה איסור חדש‪,‬‬ ‫לדון ולהעניש בשבת בעונשי בי"ד‪,‬‬ ‫ולפי הדרשה‪ ,‬הרי זה מה שבא‬ ‫הפסוק ללמד‪ ,‬נמצא שיש לנו ציווי‬ ‫מהבורא על איסור זה‪.‬‬ ‫וכל זה מבהיר לנו‪ ,‬שלא נסתפק‬ ‫הרמב"ם כלל באמיתות דרשות‬ ‫חז"ל‪ ,‬והוא מקבל את הביאור העולה‬ ‫מן הדרשות כעיקר פירוש המקרא‬ ‫לדינא‪ .‬אלא במקום שאין שום פסוק‪,‬‬ ‫המתפרש למצוה זו‪ ,‬אז צריכים אנו‬ ‫לקבלה מסיני כדי להחשיבה למצוה‬ ‫בפני עצמה‪.‬‬ ‫ח‪ .‬ואלו דברי הרמב"ם בספר המצוות‬ ‫שלו )לא תעשה של"ו(‪ ¯È‰Ê‰ ,‬‬ ‫‪‡Ï ˙‡Ê ,‰ÓˆÚ ˙·‰ ˙Â¯Ú ˙ÂÏ‚Ó‬‬ ‫‪Â Ï ‡· ‡Ï ,‰¯Â˙· ˘Â¯ÈÙ· ‰¯‡·˙‰‬‬ ‫‪˜˙˘ Ì Ó‡Â .‰Ï‚˙ ‡Ï Í˙· ˙¯Ú‬‬ ‫‪ÈÎ ,Â˙Âςȉ ¯·„‰ ¯Â‡È·Ï ,‰ ÓÓ‬‬ ‫‪ÏΠ,˙·‰ ˙·Â Ô·‰ ˙· ¯Ò‡ ‡Â‰‬‬ ‫˘‪) ¯Ӈ ˙ÂÓ·È ‡¯Ó‚·Â .˙·‰ ÔÎ‬ג'‬ ‫ע"א(‪‡˘¯„Ó ‰¯ÂÒȇ ¯˜ÈÚ ,Â˙· ,‬‬ ‫‡˙‪˜ÁˆÈ ·¯ ÈÏ ¯Ó‡ ,‡·¯ ¯Ó‡„ ,‡È‬‬

‫ו‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‰¯‡·˙‰ ‡Ï ‰¯‰Ê‡‰ ˙‡Ê ,Ì˙ÏÈÎ‡Ó ,‰Â¢ ‰¯Ê‚· ˙„ÓÏ ‡È‰ Ï·‡ ,·Â˙η ¯ÂÒȇ‰ ‰Ê˘ ,‰Ê ÌÚ ÌÈÏ·˜Ó‰ ¯‡·Â ԢϠ.Ô ·¯„Ó ‡Ï ‡˙Èȯ‡„Ó ‡Â‰  ȇ˘ ϯÚÏ ÔÈ Ó ,(‫˙ )ע' ע"א‬ÂÓ·È ¯È΢ ·˘Â˙ ¯Ó‡ ,‰Ó¯˙ Ï· ‰Ó ,‰Ó¯˙· ¯È΢ ·˘Â˙ ,ÁÒÙ· ¯ÂÒ‡ Ï¯Ú ,ÁÒÙ· ¯ÂÓ‡‰ ¯È΢ ·˘Â˙ ,‰Ó¯˙· ¯ÂÓ‡‰ ¯È΢ ·˘Â˙ Û‡ ,· ¯‡˘Ï ÔÈ„‰ ‡Â‰Â ,· ¯ÂÒ‡ Ï¯Ú È·¯ ,‡¯ÙÒ ÔÂ˘Ï ÔÎ Ì‚ ‰Ê .ÌÈ˘„˜ ˙‡ ˙·¯Ï ˘È‡ ˘È‡ ,¯Ó‡ ‡·È˜Ú ˙¯Ó‚· Ï"¯ ¯‡·˙‰ Ì˘Â .ϯډ Ï· ÍÂ˘Ó ‰¯Â˙‰ ÔÓ˘ ,˙ÂÓ·È È ÙÓ ,ÂÈÏÚ Â¯Ê‚ ̉ȯ·„Ó ,‰Ó¯˙· ÍÏ ¯‡·˙‰ ¯·Î ‰ ‰ ,ϯÚÎ ‰‡¯ ˘ ,‰¯Â˙‰ ÔÓ ‰Ó¯˙· ¯ÂÒ‡ Ï¯Ú˘ Ô·‰Â ,̉ȯ·„Ó ¯ÂÒ‡ ‡Â‰ Í¢Ӊ .‫ עכ"ל‬,‰Ê ‫ אין שום‬,‫ שבמצוות אלו‬,‫הרי לך‬ ‫פסוק בתורה המתבאר לפי‬ ‫ שהרי‬.‫הדרשה על המצוה המדוברת‬ ‫ אין אתה יכול לחייבו‬,‫הבא על בתו‬ ‫ וכן ערל האוכל‬,‫משום בת אשתו‬ ‫תרומה אינו יכול להתחייב משום‬ ‫ או משום ערל שאכל‬,‫תושב ושכיר‬ ‫ צריכים אנו לבוא‬,‫ וכיון שכך‬.‫פסח‬ ‫ כדי להחשיבו‬,‫להלכה למשה מסיני‬ .‫למצוה דאורייתא‬ ,‫ודברי הרמב"ם נתבארו באר היטב‬ .‫בס"ד‬

‡È˙‡ ,‰ ‰ ‰ ‰ ‡È˙‡ ,ÈÓÈ„·‡ ¯· ˙·· ¯Ó‡ ‡Â‰˘ ,¯ÓÂÏÎ ,‰ÓÈÊ ‰ÓÈÊ ¯Ó‡Â ,‰ ‰ Í˙ÂÂ¯Ú ÈÎ ,Í˙· ˙··Â Í · ˙·Â ‰ · ˙·Â ‰˙·Â ‰˘‡ ¯ÂÒȇ· ÂÓÎ ,‡È‰ ‰ÓÈÊ ‰ ‰ ‰¯‡˘ ,‰˙· ,‰˙· ˙·Â ‰ · ˙·Â ‰˘‡ ¯ÂÒȇ·˘ ˙· ¯ÂÒȇ· ÔÎ ,ÔÎ Ì‚ ‰˙· ‰¯Ò‡ .ÔÎ Ì‚ Â˙· ¯Ò‡È˙ ,Â˙· ˙·Â  · ȉ˙ χ ,(‫˙ )ה' ע"א‬Â˙ȯΠ‡¯Ó‚ ԢϠÂ˙· ȯ‰˘ ,ÍÈ ÈÚ· ‰Ï˜ ‰Â¢ ‰¯ÈÊ‚ ·Â˙Ή ‰„ÓÈÏ ‡Ï ,‰¯Â˙ ÈÙÂ‚Ó „Á‡ ‰ ‰ ‰ ‰ ‡È˙‡ ,‰Â¢ ‰¯ÈÊ‚Ó ‡Ï‡ ‡Ï ̯Ӈ Ô·‰Â ,‰ÓÈÊ ‰ÓÈÊ ‡È˙‡ ,‰Â „ÓÏ ‡Ï ¯Ӈ ‡Ï ,‰¯Â˙ ‰„ÓÈÏ ÁÈÏ˘‰Ó ‰Ï·˜ ÌÏÂÎ Ìȯ·„‰ Âχ ÈÎ ÂÓÎ ,Ï·Â˜Ó ˘Â¯ÈÙ ‡Â‰Â ,‰"Ú Ï„‚‰  ¯Â·ÈÁ ˙ÁÈ˙Ù·  ¯‡·˘ ·Â˙Ή ˜˙˘ Ì Ó‡Â ,‰ ˘Ó‰ ˘Â¯ÈÙ· „ÓÏ˙‰Ï ¯˘Ù‡ ‰˙ÂÈ‰Ï ,‰¯ÎÊÏÓ ‡Ï ̯Ӈ ÔÈÈ Ú Â‰Ê ,‰Â¢ ‰¯ÈÊ‚· .‰Â¢ ‰¯ÈÊ‚Ó ‡Ï‡ ·Â˙Ή ‰„ÓÈÏ ‰ ‰ .‰¯Â˙ Û‚ ̯Ӈ ˜ÈÙ҉ ,‰ ‰ Ì„˜˘ ‰Ó ÏÎÓ ¯‡·˙Ó‰ ˙· ‡ Â˙· ˙· ‡ Â˙· ÏÚ ¯·ÂÚ‰˘ ‡ Ú„Â ‡Ï ̇ ,‰Ùȯ˘· ‡Â‰  · ̇ ,˙¯Î· ‡Â‰ ˙„ډ ‰¯˜Á ‡Ï ,Ô‰Ó ˙Á‡· ‚‚¢ ‰È‰ ̇ ,„ÈÊÓ ‰È‰ .‫ עכ"ל בקיצור‬,‰Ú·˜ ˙‡ËÁ ·È¯˜È ‫וכן הוא בדברי הרמב"ם‬ ¯È‰Ê‰ ,‫ וז"ל‬,(‫לא תעשה קל"ה‬ ÔÈ„‰ ‡Â‰Â ,‰Ó¯˙ Ï·ÏÓ Ï¯Ú‰ ¯‰ÊÂÓ Ï¯Ú‰˘ ÌÈ˘„˜ ¯‡˘Ï

,‫)ספר המצוות‬

‫ז‬

‫ובו תשבע‬

‫עשה ז‬

‫ובו תשבע‬ ‫הוא ˘ˆ‪ .ÂÓ˘· Ú·˘È‰Ï  ÂÂÈ‬לפום‬ ‫ריהטא נראה מדברי הרמב"ם‬ ‫שהוא מצוות עשה ממש‪ ,‬להישבע‪,‬‬ ‫ואם נמנע מהשבועה חשוב כביטול‬ ‫עשה‪ ,‬שהרי כתב שהשבועה היא‬ ‫עילוי וכבוד לד'‪ .‬וכך הבינו את‬ ‫דבריו הרמב"ן והרבה מחברים‪ .‬וצ"ע‬ ‫באיזה אופן חלה מצוה זו‪ ,‬ומתי אנו‬ ‫מחויבים להישבע‪ .‬ודוחק לומר שהיא‬ ‫חלה רק בנתבע בבי"ד ממון‪ ,‬דמהיכי‬ ‫תיתי לומר כן‪ .‬ומדוע מי שנשאל‬ ‫מחבירו דבר מה‪ ,‬והלה אינו מאמינו‪,‬‬ ‫לא יתחייב לאמת דבריו בשבועה‪.‬‬ ‫ומאידך גיסא‪ ,‬הוא תימה גדול שבכל‬ ‫עניין יתחייב האדם להישבע על‬ ‫אמיתות דבריו‪ .‬ומצאנו גם לפני בי"ד‬ ‫גוונא של שילם ולא רצה לישבע‪,‬‬ ‫ולא משמע שמדובר בחטא ובביטול‬ ‫מצות עשה‪.‬‬ ‫ועיין ברמב"ן שהעתיק ממדרש‬ ‫תנחומא שלא הותר להישבע‬ ‫אא"כ יש בו כל המידות הללו‪ ,‬יראה‬ ‫ודבקות וכדו'‪ .‬ואיך יפרש הר"מ‬ ‫דברים אלו?‬ ‫ובלשון הרמב"ם עצמו צ"ע‪ ,‬שהרי‬ ‫הוסיף לדבר על שיתוף שם‬ ‫שמים עם דבר אחר‪ .‬וכשנשבע בדבר‬ ‫אחר הרי נותן לאותו דבר חשיבות‬ ‫ואלוהות‪ .‬ואם יש כאן מצוה חיובית‬ ‫להישבע‪ ,‬מדוע הזכיר הרמב"ם בתוך‬

‫דבריו את החיסרון שיש בנשבע בדבר‬ ‫אחר?‬ ‫והנראה בשיטת הרמב"ם‪ ,‬שבאמת‬ ‫אין כאן שום חובה‬ ‫להישבע‪ ,‬ואין המצווה הזו אלא‬ ‫מניעה‪ ,‬שלא ישבע בדבר אחר‪ .‬והא‬ ‫דכתב הרמב"ם שבנשבע בשם שמים‬ ‫יש בו עילוי וכבוד וגדולה לד'‪ ,‬נראה‬ ‫לבארו בהקדמת יסוד גדול בשיטת‬ ‫הרמב"ם במניין המצוות‪.‬‬ ‫הנה כתוב בתורה )דברים כ"ג ח'‪-‬ט'(‪,‬‬ ‫‪ÍÈÁ‡ ÈÎ ,ÈÓ„‡ ·Ú˙˙ ‡Ï‬‬ ‫‪˙Èȉ ¯‚ ÈÎ ,ȯˆÓ ·Ú˙˙ ‡Ï ,‡Â‰‬‬ ‫·‡¯ˆ‪¯Â„ ,Ì‰Ï Â„ÏÂÈ ¯˘‡ ÌÈ · .Â‬‬ ‫˘‪ .'„ ω˜· Ì‰Ï ‡·È È˘ÈÏ‬ובפשוטו‬ ‫יש כאן איסור לרחקם יותר מדי‪ ,‬וגם‬ ‫איסור לישא דור ראשון ושני שלהם‪.‬‬ ‫והרמב"ם מנה איסור ריחוקם יותר‬ ‫מדי בל"ת נ"ד ונ"ה‪ ,‬ואיסור חתנות‬ ‫של דור ראשון ושני שלהם לא מנאו‬ ‫כלל‪ .‬וביאור הדברים‪ ,‬שאין למנות‪,‬‬ ‫לשיטת הרמב"ם‪ ,‬במצוות עשה מצווה‬ ‫כזו שאין בה שום עשיה חיובית‪.‬‬ ‫וברור שאין שום עדיפות למצרי‬ ‫ואדומי שלישי על כל בן ובת ישראל‪,‬‬ ‫וממילא אין כאן מצוה למנותה‪.‬‬ ‫ודומה לזה בעשה דשחיטה‬ ‫הראב"ד‬ ‫שהשיג‬ ‫שבתחילת ספר הי"ד(‪ ,‬וז"ל‪Ôȇ ‰Ê ,‡"‡ ,‬‬ ‫)קמ"ו(‬ ‫)במנין‬

‫ח‬

‫‪.‰˘Ú ÏÏÎÓ ‡·‰ Â‡Ï Èχ ,ÌÚË ÂÏ‬‬ ‫וכוונתו שאין בשחיטה שום עשיה‬ ‫חיובית‪ ,‬ורק שלא יאכל בלא שחיטה‪.‬‬ ‫ולכן סבירא ליה להראב"ד שאין‬ ‫למנות כאן עשה‪ .‬והוסיף‪ ,‬שאולי‬ ‫כוונת הרמב"ם למנות גם מניעות‬ ‫גרידא כמ"ע‪ ,‬אם באו בתורה בלשון‬ ‫עשה‪ .‬אמנם הא דלא מנה הר"מ‬ ‫מצרי ראשון ושני מוכיח שבעצם‬ ‫העיקרון מודה הרמב"ם לראב"ד‪ ,‬שאין‬ ‫למנות האיסורים שבאו בלשון עשה‪,‬‬ ‫לא בלאוין ולא בעשים‪ .‬וכפי הנראה‬ ‫סובר הר"מ דיש בשחיטה עשיה‬ ‫חיובית‪ ,‬אולי שהורג הבהמה בדרך‬ ‫רחמנות‪ ,‬ולכן נמנית מצוה זו בין‬ ‫מצוות עשה‪.‬‬ ‫עלה בידינו שיש שני אופנים של‬ ‫עשה שהוא איסור ולא ציווי‬ ‫חיובי‪ .‬האחד‪ ,‬באופן שמצד האמת‬ ‫תוכן הפסוק הוא לאסור ולמנוע‬ ‫הנהגה‪ ,‬אלא שבחר הקב"ה לנסח‬ ‫האיסור הזה בלשון עשה‪ ,‬ולא בלשון‬ ‫לאו‪ .‬ואיסורים כאלה אין נמנים‬ ‫במניין המצוות‪ ,‬לא לדעת הרמב"ם‬ ‫ולא לדעת הראב"ד‪ .‬וגם הרמב"ן‬ ‫בהשגותיו לעשה ז' כתב כן‪ .‬ויש‬ ‫מצוות שעיקר עניינם להעמיד מעשה‬ ‫חשוב ונכון שהתורה חפצה בו‪ ,‬אבל‬ ‫מצד גדרי הדינים אין מציאות לחייב‬ ‫בה את האדם‪ ,‬ואז לשיטת הרמב"ם‬ ‫היא נמנית בין העשים‪.‬‬ ‫ולפי זה נראה שזו כוונת הרמב"ם גם‬ ‫בעשה דובו תשבע‪ .‬שעיקר כוונת‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫הכתוב כאן אינה על המניעה משבועה‬ ‫בדבר אחר בלבד‪ ,‬אלא על המעלה‬ ‫והכבוד לד' שיש בשבועה בשם שמים‪.‬‬ ‫אמנם למעשה אין אופן שבו חלה‬ ‫המצוה לחייב את האדם להישבע‪,‬‬ ‫שאין הדעת נותנת לחייב את האדם‬ ‫להעמיד דעתו‪ ,‬אם הוא עצמו מעדיף‬ ‫שלא לעשות כן‪ ,‬ולהימנע מהשבועה‪.‬‬ ‫ויותר מזה‪ ,‬ראו חז"ל מעלה בנמנע‬ ‫מלהישבע למי שאין בו את כל‬ ‫המעלות שמנו חכמים‪.‬‬ ‫ואמרתי להעיר עוד במה שכתב‬ ‫הרמב"ם במצווה זו‪ ,‬וז"ל‪,‬‬ ‫‪Ì˘·  ˙Ó‡ ÂÚ·˘È Âʉ ͯ„‰ ÏÚÂ‬‬ ‫‪‰ˆ¯È Ú·˘ ‰˘ ÚÂ„È ‰Ê ,‰"Ú¯ ‰˘Ó‬‬ ‫‪ÁÏ˘˘ ÈÓ· ‡ ‰˘Ó ȘÂχ· ¯ÓÂÏ‬‬ ‫‪ ,‰˘Ó‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ולכאורה הוא הדין בכל הנביאים‪,‬‬ ‫והכל הולך אחר כוונת‬ ‫הנשבע‪ .‬כדרך שכ' הרמב"ם לגבי‬ ‫השמש‪ .‬אמנם קצת נראה שאע"ג‬ ‫שמצד הדין הכל הולך אחר כוונת‬ ‫הנשבע‪ ,‬וכמו שמובן לשומע‪ .‬מ"מ‬ ‫המנהג באומתנו הוא להישבע דווקא‬ ‫במשה‪ ,‬ואין המנהג להישבע בדברים‬ ‫אחרים‪ ,‬אע"ג שכוונתו ידועה שהיא‬ ‫לשמים‪ .‬והטעם‪ ,‬שזה האיש משה‬ ‫ידענו מה היה לו‪ ,‬שנסתכל‬ ‫באספקלריא המאירה והשכינה מדברת‬ ‫מתוך גרונו‪ ,‬ודברי משה הם בעצמם‬ ‫דברי הקב"ה‪ .‬וכפי הנראה טעם‬ ‫המנהג היה להדגיש אמונתנו בנבואת‬ ‫משה רבינו‪.‬‬

‫ט‬

‫והלכת בדרכיו‬

‫עשה ח‬

‫והלכת בדרכיו‬ ‫הוא ˘ˆ‪ÈÙÏ ‰ÏÚ˙È Â· ˙ÂÓ„‰Ï  ÂÂÈ‬‬ ‫‪˙Îω ,¯Ӈ ‡Â‰Â , ˙ÏÂÎÈ‬‬ ‫·„¯‪ .ÂÈÎ‬עיין בתשובת ר' אברהם בן‬ ‫רבינו‪ ,‬ששאלו השואל דלכאורה צריך‬ ‫לפרש פסוק זה כהוראה כללית‬ ‫לשמור כל המצוות‪ ,‬ואם כן הוא אין‬ ‫מצוה זו נמנית במניין המצוות‪,‬‬ ‫והשיב לו ר"א בן הר"מ‪‡Â‰ ,‡„Á ,‬‬ ‫‪ Á ‡ ÌÈÏ„· · ,‰¯Â˙· Ï„‚ ¯˜ÈÚ‬‬ ‫‪‡Â‰Â ,Ìȇ¯˜‰ ͯ„Ó ÌÈ ·¯‰ ˙„Ú‬‬ ‫˘‡‪‰¯ÂÓ˘ ‰Ó ÏÚ ˜¯ ÌÈÎÓÂÒ Â È‬‬ ‫‪ÂÈÏÚ ÌȯÂÓ˘ ‰Ó ‡Ï‡ ,·Â˙Ή ˢÙ‬‬ ‫‪‰È‰ ÂÏÈه .„ÁÈ ‰Ï·˜‰Â ·Â˙Ή‬‬ ‫‪ËÏÁ‰· ‰Ê‰ ·Â˙Ή ˙ÂË˘Ù ‰¯ÂÓ‬‬ ‫˘‪ ˙·ÂÁ ,‰¯Â˙‰ ÏÎ ÌÂȘ · ‰ ÂÂΉ‬‬ ‫‪ÌÂ˘Ó ,È˯٠ÈÂÂȈ ‡Â‰˘ ÔÈÓ‡‰Ï‬‬ ‫˘‪‡¯˜ ‡Â‰ ‰Ó ‰Ï·˜‰ · ‰˘¯ÈÙ‬‬ ‫‪.'ÂΠ,Ô Á‬‬ ‫והשני‪ ,‬שבאמת העיון בכתוב מלמד‬ ‫שהוא ציווי פרטי‪ ,‬ולא ציווי‬ ‫על קיום כל התורה‪ .‬והתשובה‬ ‫הראשונה היא באמת כלל גדול‬ ‫במצוות רבות מאד‪ ,‬והלכות פרטיות‬ ‫רבות מאד נלמדו מדרשות חז"ל‪,‬‬ ‫כשאין להם מקום בפשוטו של מקרא‬ ‫כלל‪.‬‬ ‫ועיין בדברי הגר"א באדרת אליהו‪,‬‬ ‫תחילת פ' משפטים‪ ,‬עה"פ‪,‬‬ ‫‪χ ‡ ˙Ï„‰ χ ÂÈ Â„‡ Â˘È‚‰Â‬‬ ‫‪ ,‰ÊÂÊÓ‰‬שכתב שם‪ ,‬שרוב דיני התורה‬

‫ומצוותיה אינם מכוונים ע"פ פשט‬ ‫הכתובים‪ ,‬ומקורם בתושבע"פ בדרשות‬ ‫חז"ל‪ .‬ומבואר שם שאין לפרש‬ ‫הכתובים ע"פ תורה שבע"פ אלא‬ ‫צריך לידע שניהם‪.‬‬ ‫וכבר כתבתי הדברים באריכות‬ ‫בהקדמת ספרי ויבינו במקרא‬ ‫על ס' ויקרא‪ .‬ומש"כ כאן ר"א בן‬ ‫רבינו 'חובתנו להאמין'‪ ,‬נראה שאין‬ ‫כוונתו לעיקר הדבר שצריכים אנו‬ ‫לשמוע הוראות חז"ל בתושבע"פ‪,‬‬ ‫שעל זה נצטוינו לא תסור מכל אשר‬ ‫יורוך‪ ,‬ואין כאן שום ענין של אמונה‪,‬‬ ‫ורק היכא שעיקר מצוה מן המצוות‬ ‫יוצאת מפירוש שאינו מכוון לפשט‬ ‫המקרא‪ ,‬והרי שיטת הר"מ המבוארת‬ ‫בשורש השני‪ ,‬שאין אנו מונים שום‬ ‫מצוה שאינה כתובה בתורה‪ ,‬וע"ז‬ ‫צריכים אנו להאמין שתורתנו הקדושה‬ ‫מתפרשת לפי פשוטה ולפי מדרשה‪,‬‬ ‫ושניהם ככתובים בתורה‪.‬‬ ‫והכלל שכתב הר"מ שמצווה שיוצאת‬ ‫מדרשה נמנית רק אם אמרו‬ ‫עליה המקבלים‪ ,‬הם חכמי הש"ס‪,‬‬ ‫שהיא מדאורייתא‪ ,‬הכוונה למצוות‬ ‫כאלה שאינם נכנסות לפירוש הכתובים‬ ‫גם ע"פ דרשה‪ ,‬כאיסור ערל כתרומה‬ ‫והדומים אליו‪ .‬אבל כל היכא דיש‬ ‫פסוק בתורה המתפרש‪ ,‬אפילו פירוש‬

‫י‬

‫דאינו פשט‪ ,‬על מצוה חדשה‪ ,‬שפיר‬ ‫הוא נמנה במניין המצוות‪ ,‬ונחשב‬ ‫שהוא כתוב בתורה‪.‬‬ ‫ולגוף הדברים‪ ,‬נראה שיש שני‬ ‫דרכים לפרש הביטוי דרכי‬ ‫ד'‪ ,‬או הדרכים שמורה עליהם הקב"ה‬ ‫ומצווה עליהם‪ ,‬ואז היא מצוה כללית‬ ‫על כל המצוות שבתורה‪ ,‬כמו שטען‬ ‫השואל לרבי אברהם בן רבינו‪ ,‬שכולם‬ ‫דרכים ישרים ותורות אמת‪ ,‬שנצטווינו‬ ‫עליהם מאת המלך הגדול‪ .‬או‬ ‫שהכוונה היא לדרכים שהולך בהם‬ ‫המלך הגדול עצמו בהנהגת העולם‪.‬‬ ‫ואז היא מצוה מיוחדת המצווה אותנו‬ ‫על המידות הטובות‪ .‬ובכמה מקומות‬ ‫שכתוב בתורה דרך או דרכי ד'‪ ,‬תרגם‬ ‫אונקלוס‪,'„ Ì„˜ Ô ˜˙„ ÔÁ¯Â‡ ,‬‬ ‫וכיוצא בזה‪ .‬וכהפירוש הראשון‪ ,‬ואילו‬ ‫רז"ל בספרי ובגמ' פירשו‪‡Â‰ ‰Ó ,‬‬ ‫¯‪ ÌÂÁ‬וכו'‪ ,‬וכהפירוש השני‪.‬‬ ‫ויעויין בדברי הר"מ סוף פ"א‬ ‫מהלכות דעות‪ ,‬שהביא‬ ‫הפסוק הנאמר באברהם )בראשית י"ח‬ ‫י"ט(‪˙‡Â ÂÈ · ˙‡ ‰ÂÂˆÈ ¯˘‡ ÔÚÓÏ ,‬‬ ‫·‪˙¢ÚÏ '„ ͯ„ Â¯Ó˘Â ,ÂȯÁ‡ Â˙È‬‬ ‫ˆ„˜‪ ,ËÙ˘Ó ‰‬ונראה ששם יש‬ ‫הוכחה כהפירוש השני‪ ,‬שהרי אברהם‪,‬‬ ‫בתחילת דרכו לא נצטווה כלום‪ ,‬ורק‬ ‫השיג בידיעתו ובחכמתו מהי דרך ד'‪,‬‬ ‫והבין קו הצדק שמחויב האדם ללכת‬ ‫בדרכי ד'‪ .‬ולמדנו שדרך ד' היא‬ ‫הדרך שהולך בה הקב"ה בעצמו‪ ,‬ולא‬ ‫המצוות שציוונו‪.‬‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫ועיין בכל דברי הרמב"ם הנפלאים‬ ‫בהלכות דעות‪ ,‬שדרך ד' היא‬ ‫הדרך הממוצעת בין מידות הגוף‬ ‫למידות הנפש‪ ,‬ונראה ביאור הדברים‪,‬‬ ‫שהדרך המובילה לקיום האדם והעולם‬ ‫במצב הטוב והתקין‪ ,‬היא דרך ד'‪.‬‬ ‫ואלו דברי הרמח"ל בהקדמת ספר‬ ‫מסילת ישרים‪˜ÂÊÈÁ ‰˙„ÏÂ˙˘ ÏÎ ,‬‬ ‫‪ .˙ ȄӉ ˙ÂÂÁ‡ Ô˜È˙ ‰¯Â˙‰‬והיינו‬ ‫כדברינו‪ ,‬וזו באמת הדרך שנוהג בה‬ ‫הקב"ה בעולמו לקיים הבריאה על‬ ‫הצד היותר טוב‪ .‬ועיין בפ"ד מהלכות‬ ‫דעות‪ÌÏ˘Â ‡È¯· Û‚‰ ˙Âȉ Ïȇ‰ ,‬‬ ‫‪ .‡Â‰ Ì˘‰ Èί„Ó‬והכוונה היא שכמו‬ ‫העולם‬ ‫לקיום‬ ‫דואג‬ ‫שהקב"ה‬ ‫בשלימות‪ ,‬כך מצווה האדם לשמור‬ ‫הגוף בבריאות ובשלימות‪.‬‬ ‫ואין כוונתי כאן להאריך ולהרחיב‬ ‫בדברי חכמה‪ ,‬אגדה ומוסר‪ ,‬רק‬ ‫אזכיר בקיצור מש"כ הר"מ בהלכות‬ ‫קריאת שמע‪ ,‬על שעת פטירתו של‬ ‫יעקב אבינו ע"ה‪ ,‬וז"ל‪ÌʯÈÊ ÌÂȈ ,‬‬ ‫‪‰· Íω˘ '„ ͯ„ ÏÚ '„ „ÂÁÈ ÏÚ‬‬ ‫‡·¯‪ .ÂÈ·‡ ˜ÁˆÈ ̉‬ומקורו ודאי מן‬ ‫הכתוב באברהם למען אשר יצווה את‬ ‫בניו ואת ביתו אחריו‪ ,‬ועל כרחנו‬ ‫הכוונה שאברהם מצוה לבנו לעשות‬ ‫כן‪ ,‬וגם לצוות בניו‪ .‬וזהו שהזכיר‬ ‫כאן דרך ד'‪ .‬ומה שכלל יחדיו יחוד‬ ‫ד' ודרך ד' בצוואה אחת‪ ,‬היינו משום‬ ‫שהבנה זו שהבין אברהם בדרכי ד'‪,‬‬ ‫יונקת ושופעת מייחוד ד'‪ ,‬שאדון‬ ‫יחיד הוא שמנהיג העולם וחפץ‬

‫יא‬

‫קידוש השם‬

‫בקיומו‪ ,‬וככתוב )ישעיהו מ"ה י"ח(‪‡Ï ,‬‬ ‫˙‪ .‰¯ˆÈ ˙·˘Ï ‰‡¯· ‰Â‬וגם‪ ,‬שיחוד‬ ‫ד' מלמד‪ ,‬שכל כוחות האדם‬ ‫והבריאה‪ ,‬אלו שמן הגוף ואלו שמן‬ ‫הנפש‪ ,‬שניהם מפה אחד יצאו‪ .‬וירא‬ ‫אלוקים יצא ידי שניהם‪ ,‬לתת לכל‬ ‫אחד מהם את חלקו הראוי לו‪ .‬וכפי‬ ‫מגמתי בכתיבה זו יצאתי ידי חובתי‬ ‫במצוה זו‪.‬‬ ‫מש"כ הר"מ בסוף מצוה זו‪Â È Ú˘ ,‬‬ ‫‪˙·Âˉ ˙ÂÏÂÚÙ· ˙ÂÓ„‰Ï‬‬ ‫‪ÏÚ ‰ÏÚ˙È Ïȇ‰ ,˙·¢Á‰ ˙„ÈÓ‰Â‬‬ ‫ˆ„ ‪,·¯ ÈÂÏÈÚ ÏΉ ÏÚ ‰ÏÚ˙È ,Ï˘Ó‰‬‬

‫כוונתו שבאמת כל המידות כולן אינן‬ ‫שייכות כלל לעצמותו ית'‪ ,‬ורק על‬ ‫צד המשל ניתן לנביאים הרשות לדבר‬ ‫כך עליו ית'‪ ,‬כדי שידעו בני אדם‬ ‫איך לנהוג בחייהם‪ .‬ועיין בספר הגדול‬ ‫מו"נ‪ ,‬שהאריך מאד בעשרות פרקים‬ ‫לפרש כל התארים שנכתבו בכתבי‬ ‫הקודש עליו ית'‪ ,‬איך אינם משקפים‬ ‫שום ידיעה בעצמותו ורק משלים‬ ‫המה‪ ,‬עבור בני אדם‪ ,‬ואם דרך‬ ‫רבותינו‪ ,‬הרמב"ן וסייעתו כן היא‪ ,‬או‬ ‫שיש כאן הבדל בהגדרה‪ ,‬ענין זה‬ ‫צריך אריכות גדולה‪ ,‬ואין זה שייך‬ ‫למגמתנו בכתיבה זו‪.‬‬

‫עשה ט‬

‫קידוש השם‬ ‫וענין ‪ Á ‡ ¯˘‡ ‰ÂˆӉ ˙‡Ê‬‬ ‫‪˙‡Ê‰ ‰ ÂÓ‡‰ ÌÒ¯ÙÏ ÌȈÓ‬‬ ‫‪ ,ÌÏÂÚ· ˙È˙ÈÓ‡‰‬כוונת הר"מ לפרש‬ ‫בזה מדוע אסור לנו להודות לדברי‬ ‫הכופר‪ ,‬אפילו שאנו איתנים באמונת‬ ‫הלב‪ ,‬ורק כדי להרחיק הסכנה אנו‬ ‫עושים כן‪ ,‬וע"ז כתב שהפרסום הוא‬ ‫מצוה בפני עצמה‪ .‬ובאמת יש כאן‬ ‫מצוה לפרסם האמונה בכל עת‪ ,‬כדרך‬ ‫שעשה אברהם וכדרך שהאריך בזה‬ ‫הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה‪.‬‬ ‫ורק שלחובה זו אין שיעור מסוים‬ ‫כדי שנאמר שמי שאינו עושה כן‬ ‫הריהו מבטל החובה‪ ,‬ורק כשאומר‬

‫בפיו שהוא כופר‪ ,‬הריהו מבטל מצוה‬ ‫זו‪.‬‬ ‫ובאמת שצריכים אנו תוספת ביאור‬ ‫מהו ענין החובה הזאת‪,‬‬ ‫לפרסם האמונה בכל עת‪ .‬ונראה שזוהי‬ ‫החובה היסודית ביותר הנוגעת לכל‬ ‫מצוות התורה‪ ,‬שמגמת כולן הוא לתקן‬ ‫עולם במלכות שדי‪ ,‬ולהעמיד העולם‬ ‫ככלי לגילוי אלוקותו ית'‪ .‬וכדרך שאמרו‬ ‫רז"ל בתחילת התורה )מדרש רבה בראשית‪,‬‬ ‫פרשה י"ג פסקה ג'(‪ÌÏÂÚ ÏÚ ‡ÏÓ Ì˘ ,‬‬ ‫‪ .‡ÏÓ‬ועל אחרית הימים אמרו הנביאים‬ ‫)ישעיהו י"א ט'(‪˙‡ ‰Ú„ ı¯‡‰ ‰‡ÏÓ ÈÎ ,‬‬ ‫„'‪.ÌÈÒÎÓ ÌÈÏ ÌÈÓÎ ,‬‬

‫יב‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫ויש לי מקום להעיר כאן‪ ,‬שדברי‬ ‫הרמב"ם מפרשים כראוי דין‬ ‫מסירות נפש על איסור עבודה זרה‪,‬‬ ‫אבל הרי מצוה זו מחייבת שנהרג‬ ‫ולא נעבור גם על איסורי רציחה‬ ‫וגילוי עריות‪ ,‬ותן דעתך שלא הזכיר‬ ‫הר"מ עניינים אלה כאן‪ ,‬ורק בפ"ה‬ ‫מהלכות יסודי התורה הזכירם‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫וכמו כן מצאנו חיוב מסירות נפש‬ ‫גם על מצוות אחרות בשעת השמד‪,‬‬ ‫או בפרהסיה‪ ,‬וגם זה צריך ביאור‬ ‫מדוע הוא שייך למצות קידוש ד'‪.‬‬ ‫ובפשטות צ"ל שכל מצוה ומצוה‬ ‫שיאמר בה הדין שייהרג ולא יעבור‬ ‫עליה‪ ,‬ממילא יהיה בה ענין זה שלא‬ ‫יעבור על המצווה ויראה את עצמו‬ ‫כאילו מזלזל בציווי הקב"ה‪ ,‬וכאילו‬ ‫כופר בו חלילה‪ .‬והוא קצת דוחק‬ ‫שזהו טעם החיוב למסור נפשו‪ ,‬ועדיין‬ ‫לא שמענו תוכן הטעם שצריך למסור‬ ‫נפש דווקא במצוות אלו‪.‬‬ ‫ולולא דברי הר"מ‪ ,‬הייתי אומר‪ ,‬שג'‬ ‫עבירות אלו הם מנוגדות‬

‫למציאותו ית'‪ ,‬וסותרות לגמרי את‬ ‫מגמתו ונוכחותו בעולמנו‪ ,‬ועצם‬ ‫עשייתן ח"ו היא מרחיקה מאיתנו את‬ ‫השראת שכינתו‪ .‬בעבו"ז הדברים‬ ‫פשוטים מעצמן‪ ,‬ובעריות כתיב )דברים‬ ‫כ"ג ט"ו(‪·˘Â ¯·„ ˙ÂÂ¯Ú Í· ‰‡¯Â ,‬‬ ‫‪ ,ÍȯÁ‡Ó‬וברציחה כתיב )במדבר ל"ה‬ ‫ל"ד(‪Ì˙‡ ¯˘‡ ı¯‡‰ ˙‡ ‡ÓË˙ ‡Ï ,‬‬ ‫‪.‰ÎÂ˙· Ô΢ È ‡ ¯˘‡ ,‰· ÌÈ·˘ÂÈ‬‬ ‫והצד השווה שבהם‪ ,‬שהם סותרים‬ ‫לגמרי את יסודות היושר‬ ‫הטבעי שכולו יונק מהטוב האלוקי‪.‬‬ ‫וידיעת ד'‪ ,‬דרכיו וטובו מרחיקה בני‬ ‫אדם מעבירות אלו‪ .‬ומקרא מלא דיבר‬ ‫הכתוב )בראשית כ' י"א(‪˙‡¯È Ôȇ ˜¯ ,‬‬ ‫‡‪¯·„ ÏÚ È Â‚¯‰Â ,‰Ê‰ ̘ӷ ÌȘÂÏ‬‬ ‫‡˘˙‪.È‬‬ ‫ומה שנצטווינו למסור נפש על כל‬ ‫איסור בפרהסיה‪ ,‬היכא שכוונת‬ ‫האנס להעבירנו על המצוות‪ ,‬ובשעת‬ ‫השמד אפילו על ערקתא דמסאני‪,‬‬ ‫לכאורה הטעם שבמקרים אלה עצם‬ ‫המלחמה היא על קידוש שמו ית'‪.‬‬

‫עשה י‬

‫קריאת שמע‬ ‫לקרוא ˜"˘ ·‪˙È·¯Ú ,ÌÂÈ ÏÎ‬‬ ‫‪ .˙ȯÁ˘Â‬יל"ע אם גדר‬ ‫מצוה זו הוא כלשון שכ' הר"מ‪,‬‬ ‫לקרוא קריאת שמע‪ ,‬או לקבל על‬ ‫עצמו מלכות שמים בקריאה זו‪ .‬ומזה‬

‫שאמרו שכוונת פסוק ראשון מעכבת‪,‬‬ ‫ובפשטות היא מעכבת מדאורייתא‪,‬‬ ‫משמע שהמצווה אינה הקריאה‬ ‫כשלעצמה‪ ,‬אלא קבלת עול מלכות‬ ‫שמים‪.‬‬

‫קריאת שמע‬

‫יג‬

‫וידוע הדיון באחרונים אם המצווה‬ ‫כוללת כל ג' הפרשיות או‬ ‫רק פרשה אחת או שתים‪ ,‬ויש‬ ‫שאמרו שרק פסוק ראשון הוא‬ ‫מדאורייתא‪ .‬ועיין בספר שאגת אריה‬ ‫)סי' ב'(‪ ,‬שכתב בדעת הרמב"ם‪,‬‬ ‫שבוודאי רק פרשה ראשונה היא‬ ‫מדאורייתא‪ .‬וטענתו‪ ,‬שאם היו שתי‬ ‫הפרשיות מחויבות מדאורייתא‪ ,‬היו‬ ‫נחשבות לשתי מצוות‪ .‬וכתב שם‪,‬‬ ‫שבוודאי אינן מעכבות זו את זו‪.‬‬

‫זו או לא‪ ,‬איני יודע‪ .‬ופשטות‬ ‫הדברים‪ ,‬כיון שהרמב"ם מנאם‬ ‫כמצווה אחת‪ ,‬ומסתמא לכל הפחות‬ ‫שתי הפרשיות הן בכלל המצווה‪,‬‬ ‫מסתמא הן מעכבות‪ .‬ואפשר לומר‪,‬‬ ‫שבכל אחת מהן יש צד של קבלת‬ ‫עול מלכות שמים‪ ,‬יש מקצת קיום‬ ‫גם בקריאת כל אחת לבדה‪ .‬ועכ"פ‬ ‫אין נראה שיש בטענה זו כדי להוציא‬ ‫מפשטות דברי הרמב"ם‪.‬‬

‫אמנם לדידי ברירא מילתא שס"ל‬ ‫להרמב"ם שכל ג' פרשיות‬ ‫אלו נכלל במצות ק"ש‪ ,‬שהרי בפ"א‬ ‫מהלכות ק"ש הל"ב כתב‪‡Â‰ ‰Ó ,‬‬ ‫˜‪,ÚÓ˘ ԉ ,Âχ ˙ÂÈ˘¯Ù ˘ÂÏ˘ ,‡¯Â‬‬ ‫‪ .¯Ó‡È ÚÂÓ˘ ̇ ‰È‰Â‬ובסוף הל"ג‬ ‫כתב‪ÏÚ Âχ ˙ÂÈ˘¯Ù ˘ÂÏ˘ ˙‡È¯˜Â ,‬‬ ‫‪ .˘"˜ ˙‡¯˜ ‰ ‡È‰ ,‰Ê ¯„Ò‬וקשה‬ ‫מאד לדחוק בדבריו‪ ,‬כמו שכתב‬ ‫בשאגת אריה‪ ,‬ששלושת הפרשיות‬ ‫נקראות ק"ש מדרבנן‪.‬‬

‫ובזה אפשר גם לבאר איך נכללת‬ ‫פ' ויאמר בק"ש‪ ,‬הרי היא‬ ‫שייכת לעניין אחר לגמרי‪ ,‬של זכירת‬ ‫יציאת מצרים‪ .‬והנה הר"מ לא מנה‬ ‫במניין המצוות עשה דזכירת יציאת‬ ‫מצרים וזו עצמה ראיה שפ' זו נכללת‬ ‫בק"ש‪ ,‬וכפי הנראה הצירוף ביניהם‬ ‫שזכירת יציאת מצרים מצטרפת‬ ‫ונכללת בקבלת עול מלכות שמים‪.‬‬ ‫ובגמ' אמרו שבקשו לכלול בק"ש‬ ‫עשרת הדברות‪ ,‬וההבנה בזה שגם‬ ‫עשה"ד יכולה להצטרף לקבלת עול‬ ‫מלכות שמים‪ ,‬אע"ג דגם כשביקשו‬ ‫לכלול עשה"ד‪ ,‬מן הסתם אינו אלא‬ ‫מדרבנן‪ ,‬ואילו פרשת ויאמר היא‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬לזה מהני הדרשה שדרש‬ ‫בן זומא‪ÍÈÈÁ ÈÓÈ ,ÍÈÈÁ ÈÓÈ ÏÎ ,‬‬ ‫‪ .˙ÂÏÈω ÍÈÈÁ ÈÓÈ ÏÎ ,ÌÈÓȉ‬אבל‬ ‫בתורת מצוה נכללת פרשת ויאמר‬ ‫במצות ק"ש‪ ,‬שהיא קבלת עול מלכות‬ ‫שמים‪ .‬ומאותו הטעם בקשו לקבוע‬ ‫עשה"ד‪ ,‬מדרבנן‪.‬‬

‫ואע"ג שלשון הרמב"ם יכול להישמע‬ ‫שגם סדר הפרשיות הוא חלק‬ ‫מהגדרת קריאת שמע‪ ,‬והסדר וודאי‬ ‫אינו מעכב‪ ,‬מ"מ יותר נראה להבין‬ ‫היא‬ ‫הפרשיות‬ ‫שקריאת‬ ‫עכ"פ‬ ‫מדאורייתא‪.‬‬ ‫והא שהן נחשבות למצוה אחת‪,‬‬ ‫נראה שהטעם לזה שהן‬ ‫מצטרפות לעניין אחד של קבלת עול‬ ‫מלכות שמים‪ .‬ואם מעכבות זו את‬

‫יד‬

‫ואם כנים דברינו‪ ,‬שמצות ק"ש אינה‬ ‫מצות קריאה כשלעצמה‪ ,‬אלא‬ ‫קבלת עול מלכות שמים‪ ,‬צל"ע מדוע‬ ‫כתב הר"מ הלכות ק"ש בספר אהבה‪,‬‬ ‫ולא כללה בספר המדע‪ .‬והגע בעצמך‪,‬‬ ‫הרי הלכות תלמוד תורה נכללים‬ ‫בספר המדע‪ ,‬ומה החילוק בין תלמוד‬ ‫תורה לק"ש‪ ,‬ובפרט ששניהם נכללו‬ ‫בפסוק אחד‪Ì· ˙¯·„ ÍÈ ·Ï Ì˙ ˘Â ,‬‬ ‫·˘·˙‪ͷ΢·Â ͯ„· Í˙ÎÏ·Â Í˙È·· Í‬‬ ‫‪ ,ÍÓ˜·Â‬וקצת צ"ע בזה‪.‬‬ ‫ולשון‬ ‫הרמב"ם‪,‬‬ ‫בדברי‬ ‫עוד‬ ‫התוספתא‪‰¯Â˙ ‰ ˙ ˘ Ì˘Î ,‬‬ ‫˜·‪ÌÈÓÎÁ  ˙ ÍÎ ,ÚÓ˘ ˙‡È¯˜Ï Ú‬‬ ‫‪ .‰ÏÈÙ˙Ï ÔÓÊ‬הטעם שהביא הרמב"ם‬ ‫דברים אלה כאן‪ ,‬כדי להוכיח מלשון‬ ‫היא‬ ‫ק"ש‬ ‫שמצות‬ ‫התוספתא‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬שהרי בתלמוד דנו בזה‪,‬‬ ‫ומגמת הר"מ להביא לזה ראיה מדברי‬ ‫חז"ל‪ ,‬כדרכו במקומות רבים בספר‬ ‫המצוות להוכיח את דרכו במניין‬ ‫המצוות‪.‬‬ ‫אמנם עצם דברי התוספתא צריכים‬ ‫קצת ביאור‪ ,‬שהרי בפשטות‬ ‫קביעת זמני התפילות הם הרחבה‬ ‫ופירוט של מצות תפילה‪ ,‬שמנאה‬ ‫הרמב"ם בעשה ה'‪ ,‬ששם נצטווינו‬ ‫בתפילה אחת ביום‪ ,‬בלי קביעות‬ ‫זמנים ובלי נוסח‪ ,‬וחז"ל קבעו סדר‬ ‫של נוסח ושל זמן‪ ,‬כדרך שהרחיב‬ ‫הרמב"ם בתחילת הלכות תפילה‪ .‬ומה‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫טעם סמכה התוספתא קביעות זמנים‬ ‫של תפילה‪ ,‬למצות ק"ש?‬ ‫ונראה לומר שמעיקרי מצות ק"ש‬ ‫הוא ענין הזמן‪ ,‬שישוב‬ ‫האדם לפני אלוקיו בזמנים קבועים‪,‬‬ ‫לקבל עליו עול מלכות שמים‪.‬‬ ‫והרחיבו רבותינו ענין זה‪ ,‬ותקנו‬ ‫שיתפלל לפני אלוקיו כהרחבה לקבלת‬ ‫עול מלכות שמים‪ .‬ומצאנו כעין זה‬ ‫בגמ' )ברכות י"ד ע"ב(‪,Ô ÁÂÈ È·¯ ¯Ó‡ ,‬‬ ‫‪ÌÈÓ˘ ˙ÂÎÏÓ ÏÂÚ ÂÈÏÚ Ï·˜È˘ ‰ˆÂ¯‰‬‬ ‫˘‪ÁÈ È ÂÈ„È ÏÂËÈÈ ‰ ÙÈ ,‰ÓÈÏ‬‬ ‫˙‪‡È‰ ÂÊ ,ÏÏÙ˙È ˘"˜ ‡¯˜È ÔÈÏÈÙ‬‬ ‫ולמדנו‬ ‫˘‪.‰ÓÏ‬‬ ‫˘‪ÌÈÓ‬‬ ‫‪˙ÂÎÏÓ‬‬ ‫שהתפילה מצטרפת לקבלת עול‬ ‫מלכות שמים‪ .‬ולכן עניין קביעת זמני‬ ‫התפילה הוא הרחבה למצות קריאת‬ ‫שמע בעונתה‪ .‬ויש בנותן טעם להזכיר‬ ‫כאן מה שדרשו בתיקוני זוהר )תיקון‬ ‫ס"ט( קרא דשארה כסותה ועונתה‪,‬‬ ‫כסותה על ציצית‪ ,‬שארה‪ ,‬על תלמוד‬ ‫תורה‪ ,‬ועונתה על ק"ש‪ .‬והכוונה‪,‬‬ ‫שכמו שחובת הבעל לקיים הקשר עם‬ ‫אשתו מפעם לפעם‪ ,‬ולכן מכונה מצוה‬ ‫זו מצות עונה‪ ,‬כך מחויב האדם‬ ‫לקיים הקשר עם הקב"ה בקבלת עול‬ ‫מלכות שמים בק"ש בזמנים קבועים‪.‬‬ ‫ויעויין במצוה שאחריה‪ ,‬היא מצות‬ ‫הרמב"ם‬ ‫שהביא‬ ‫ת"ת‪.‬‬ ‫מקורה מהפסוק בפרשה ראשונה של‬ ‫שמע‪ ,‬ושננתם לבניך‪ .‬ומפסוק זה‬

‫קריאת שמע‬

‫עצמו למד עשה דקריאת שמע‪.‬‬ ‫והדברים צריכים תלמוד‪ ,‬שהרי בק"ש‬ ‫אנו אומרים שהכוונה היא לפרשה זו‬ ‫בלבד‪ ,‬ואילו במצות ת"ת מתפרש‬ ‫הפסוק על כל התורה כולה‪ ,‬שבכתב‬ ‫ושבע"פ‪ ,‬וזה צריך עיון‪.‬‬ ‫ונראה‪ ,‬שבוודאי בפשט הפסוק אין‬ ‫הכוונה אלא לפרשה זו‪,‬‬ ‫שיש בה יחוד ד' ומצות אהבה‪ ,‬ועל‬ ‫זה נצטוינו לעסוק בעניינים אלה בכל‬ ‫עת‪ ,‬בשבתך בביתך‪ ,‬ובלכתך בדרך‬ ‫ובשכבך ובקומך‪ .‬אלא שקבלו חז"ל‪,‬‬ ‫שאין שייך לחייב את האדם לעסוק‬ ‫בכל עת בעניינים אלה לבד‪ ,‬וראוי‬ ‫להרחיב העניין לכל התורה כולה‪,‬‬ ‫ובכל דבר שאדם למד בתורה‪ ,‬יש בו‬ ‫קיום ליסודות התורה‪ ,‬יחוד ד' ומצות‬ ‫אהבתו‪ ,‬וכן לכל הכתוב בפרשת והיה‬ ‫אם שמוע‪ ,‬ששם נתבאר ענין שכר‬ ‫ועונש‪ .‬וכעין זה כתב הרמב"ן‬ ‫בלאווים ששכח הרב )הרמב"ם( לדעת‬ ‫הרמב"ן )ל"ת ב'(‪ ,‬שנמנענו שלא נשכח‬ ‫מעמד הר סיני‪ ,‬וכתב שם‪‰ÚË˙ χ ,‬‬ ‫·‪,ÔÈ˘Â„È˜ Ï˘ Ô¢‡¯· Ì˘¯„ È ÙÓ ‰Ê‬‬ ‫‪È ·Ï ‰¯Â˙‰ „ÂÓÈÏ· ÍÈ · È ·Ï ÍÈ ·Ï‬‬ ‫· ‪‡Â‰ ‰¯Â˙‰ ˙ ÂÓ‡ „ÂÓÈÏ ÈÎ ,ÌÈ‬‬ ‫‪ .‰¯Â˙· „ÂÓÈω‬וכוונתו‪ ,‬שבכל דבר‬ ‫שאדם לומד בתורה טמון בו לימוד‬ ‫באמונת תורה מן השמים‪ .‬והוא הדין‬ ‫כאן‪ ,‬שכל לימוד בתורה‪ ,‬יש בו גם‬ ‫הזכרת יחוד ד' ואהבתו או יראת‬ ‫העונש‪.‬‬

‫טו‬

‫והטעם שכך אנו מפרשים ומעמידים‬ ‫את קיום המצוה‪ ,‬משום שכך‬ ‫יכול להתקיים העניין בכל עת ועת‪,‬‬ ‫כדרך שכתוב בפסוק‪Í˙È·· Í˙·˘· ,‬‬ ‫‪.ͯ„· Í˙ÎÏ·Â‬‬ ‫אבל מה שכתוב בפסוק‪ͷ΢·Â ,‬‬ ‫‪ ,ÍÓ˜·Â‬אין הכוונה להוסיף‬ ‫בזמנים הראויים לעסק זה‪ ,‬שהרי אין‬ ‫זמן השכיבה והקימה יוצאים מכלל‬ ‫מה שכתוב בשבתך בביתך‪ ,‬אלא שבא‬ ‫הכתוב להוסיף עניין נוסף‪ ,‬והוא‪,‬‬ ‫שעניין פרשה זו יחזור האדם וישנן‬ ‫בלכתו לישון ובקומו מן השינה‪ ,‬והוא‬ ‫אופן נוסף במרכזיות שייתן האדם‬ ‫מישראל לייחוד ד' ולאהבתו‪ ,‬שעם‬ ‫ענין זה ישן האדם‪ ,‬ויקום‪ .‬ובדבר‬ ‫זה‪ ,‬אין טעם להרחיב העניין לכל‬ ‫התורה‪ ,‬ויותר ראוי שתתקיים המצווה‬ ‫בפרשה זו בעצמה‪ ,‬כמו שהיא‪.‬‬ ‫ויש ברצוני להראות לקורא‪ ,‬כיצד‬ ‫בהבנת דברים אלו נפתחו‬ ‫בפנינו מפתחות להבין סוגיה עמומה‬ ‫בהלכה‪ ,‬וזה החלי‪.‬‬ ‫שנו חכמים במשנתם )ברכות ט' ע"ב(‪,‬‬ ‫‪,„ÈÒÙ‰ ‡Ï ÍÏȇ ԇÎÓ ‡¯Â˜‰‬‬ ‫‪ .‰¯Â˙· ‡¯Â˜‰ Ì„‡Î‬וכמה תימה יש‬ ‫במשנה זו‪ ,‬הרי קבעה תורה זמן‬ ‫למצות ק"ש‪ ,‬וזה הפסיד הזמן‪ ,‬והפסיד‬ ‫המצוה‪ ,‬ועל כל כגון דא נאמר‬ ‫בברייתא שבגמ' )חגיגה ט' ע"ב(‪˙ÂÂÚÓ ,‬‬ ‫‪ÏÎÂÈ ‡Ï Ô¯ÒÁ Ô˜˙Ï ÏÎÂÈ ‡Ï‬‬

‫טז‬

‫‪ ,˙ ÓȉÏ‬ואיך שייך לומר עליו לא‬ ‫הפסיד‪ .‬וחכמי הגמ' הרגישו בקושיא‬ ‫זו‪ ,‬ואמרו‪„ÈÒÙ‰ ‡Ï ,„ÈÒÙ‰ ‡Ï È‡Ó ,‬‬ ‫‪ .˙Âί·‰‬והכוונה בפשטות‪ ,‬שאף‬ ‫כשעבר זמן ק"ש יכול לברך ברכות‬ ‫ק"ש‪ .‬אלא שזהו דוחק גדול לפרש כן‬ ‫בלשון המשנה‪ .‬ויותר קשה מה שנא'‬ ‫במשנה‪ ,‬כאדם הקורא בתורה‪ ,‬ואיזה‬ ‫שייכות יש לזה עם הדין הנלמד‬ ‫בגמרא ממשנה זו על ברכות ק"ש‪.‬‬ ‫ונראה‪ ,‬שעיקר כוונת המשנה‬ ‫באומרה לא הפסיד‪ ,‬הוא‬ ‫שלא הפסיד בקריאה‪ ,‬ואף שעבר‬ ‫הזמן‪ ,‬ראוי שיקרא הקריאה‪ ,‬שהרי זמן‬ ‫הקריאה לפרשה זו‪ ,‬הכוללת יחוד ד'‬ ‫ואהבתו ואמונת שכר ועונש‪ ,‬הוא בכל‬ ‫עת‪ ,‬ככתוב בקרא‪ ,‬בשבתך בביתך‬ ‫ובלכתך בדרך‪ .‬רק שאנו מרחיבים‬ ‫העניין‪ ,‬ומקיימים אותו ע"י לימוד כל‬ ‫עניני התורה‪ .‬אבל זה שלא קרא ק"ש‬ ‫בזמנה‪ ,‬ודאי צריך וראוי שיקרא‬ ‫פרשיות אלה אחר הזמן‪ ,‬ואח"כ יעסוק‬ ‫בכל עניני תורה‪ .‬ומה שאמרו בגמ'‬ ‫לא הפסיד הברכות‪ ,‬כוונתם‪ ,‬שכיון‬ ‫שלקריאה אחר הזמן יש משמעות‬ ‫וענין מצד תוכן הפרשיות וקבלת עול‬ ‫מלכות שמים‪ ,‬מטעם זה יש גם ערך‬ ‫ומקום לברך הברכות‪ ,‬שאין ברכות‬ ‫ק"ש כברכת המצוות‪ ,‬המתייחסות‬ ‫לחיוב המצוה ולקיומה‪ ,‬אלא לתוכן‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫הפרשיות האלה‪ .‬ובזה זכינו להבנה‬ ‫נפלאה במשנה ובגמ'‪.‬‬ ‫ואם כנים דברינו אלה‪ ,‬למדנו הלכה‬ ‫למעשה מדברים אלה‪ ,‬שאין‬ ‫לברך ברכות ק"ש בלי לקרות ק"ש‪.‬‬ ‫ולכאו' זה יוצא מפשט הדברים גם‬ ‫בלי דברינו‪ ,‬שהרי כך נאמר במשנה‪,‬‬ ‫הקורא מכאן ואילך לא הפסיד‪ ,‬וע"ז‬ ‫אמרו בגמ' לא הפסיד הברכות‪ .‬ולא‬ ‫אמרו כלום במי שאינו קורא‪.‬‬ ‫ואל תטעה בדברינו‪ ,‬שכל דין סוגיה‬ ‫זו הוא דווקא במי שלא קרא‬ ‫ק"ש בזמנה‪ ,‬שמסתברא מילתא שכל‬ ‫שקורא פרשיות אלה מקיים בהם את‬ ‫שורש מצות ת"ת‪ ,‬שהרי מזכיר יחוד‬ ‫ד' ואהבתו וענין שכר ועונש‪ .‬לכן‬ ‫מורה לשון המשנה‪ ,‬הקורא מכאן‬ ‫ואילך‪ ,‬ולא אמרו מי שלא קרא עד‬ ‫סוף הזמן‪.‬‬ ‫ומה שסדרו ותקנו חז"ל‪ ,‬לקרוא ק"ש‬ ‫על המיטה‪ ,‬נראה ששורשו במה‬ ‫שכתבנו‪ ,‬שעיקר ק"ש הוא לקרות‬ ‫כשהולך לישון‪ ,‬ורק שתקנו חז"ל‬ ‫ברכות לק"ש‪ ,‬וגם ציוו לקרות מיד‬ ‫בתחילת הלילה‪ ,‬ובפרט אם צריך‬ ‫להצמיד ק"ש לתפילת מעריב‪ ,‬ולכן‬ ‫הוסיפו עוד קריאה על המיטה‪ ,‬סמוך‬ ‫לשינה ממש‪.‬‬

‫יז‬

‫תלמוד תורה‬

‫עשה יא‬

‫תלמוד תורה‬ ‫הוא ˘ˆ‪‰¯Â˙‰ ˙ÓÎÁ „ÂÓÏÏ Â ÂÂÈ‬‬ ‫‪ ,‰„ÓÏÏÂ‬מלשון זה מבואר‬ ‫ששניהם מצוה אחת‪ .‬אמנם בריש הל'‬ ‫ת"ת לא כתב אלא מצוה ללמוד תורה‪,‬‬ ‫וחילוק זה צריך ביאור‪ .‬אמנם בהלכות‬ ‫עצמם התחיל במצוה ללמד לבנים‪ ,‬לבני‬ ‫בנים ולכל החפץ ללמוד‪ ,‬ורק אח"כ‬ ‫פתח בהלכות תלמוד תורה לעצמו‪.‬‬ ‫ומשמע שבאמת שניהם מצוה אחת‪.‬‬ ‫ובזה יש לבאר מה שאמרו בגמ'‬ ‫)קידושין כ"ט ע"ב(‪„ÂÓÏÏ ‡Â‰ ,‬‬ ‫‪ · ¯˙ÂÈ ÛȯÁ  · ̇ ,„ÂÓÏÏ Â ·Â‬‬ ‫˜‪ .Ì„Â‬משום שאין כאן שתי מצוות‬ ‫אלא מצוה אחת‪ ,‬ויש להקדים את בנו‬ ‫לפי שיש בו יותר אפשרות של תורה‪.‬‬ ‫ועוד ענין הנוגע לעיקר הגדרת‬ ‫המצוה יש לנו לברר כאן‪,‬‬ ‫והוא עולה מדברי הר"מ בהלכות‬ ‫תלמוד תורה )פ"א הל"ג(‪„ÓÏ ‡Ï˘ ÈÓ ,‬‬ ‫‡·‪,¯ÈÎÈ˘Î ÂÓˆÚ ˙‡ „ÓÏÏ ·ÈÈÁ ,ÂÈ‬‬ ‫˘ ‡' )דברים ה' א'(‪Ì˙‡ Ì˙„ÓÏ ,‬‬ ‫‪‡ˆÂÓ ‰˙‡ ÔΠ.Ì˙¢ÚÏ Ì˙¯Ó˘Â‬‬ ‫·‪,‰˘ÚÓÏ Ì„Â˜ „ÂÓÏ˙‰˘ ÌÂ˜Ó ÏÎ‬‬ ‫‪‰˘ÚÓ È„ÈÏ ‡È·Ó „ÂÓÏ˙‰˘ È ÙÓ‬‬ ‫‪.„ÂÓÏ˙ È„ÈÏ ‡È·Ó ‰˘ÚÓ‰ ÔȇÂ‬‬ ‫ותחילה יש להעיר בדברי הרמב"ם‪,‬‬ ‫שקבע חיוב לימוד תורה‬ ‫בגדולים במי שלא למדו אביו‪ ,‬וזה‬ ‫אינו מובן כלל‪ ,‬שהרי אפי' אם זכה‬

‫אביו ללמדו כל התורה כולה‪ ,‬עדיין‬ ‫חייב ללמוד‪ ,‬כדרך שכ' הר"מ בהלכה‬ ‫י'‪,Â˙ÂÓ ÌÂÈ „Ú „ÂÓÏÏ Ì„‡ ·ÈÈÁ˘ ,‬‬ ‫‪„ÂÓÈÏ· ˜ÒÂÚ Â È‡˘ ÔÓÊ Ï΢ Ì¢Ó‬‬ ‫‪)'‡  ,Á΢ ‡Â‰‬דברים ד' ט'(‪¯ÂÒÈ ÔÙ ,‬‬ ‫‪ .ÍÈÈÁ ÈÓÈ ÏÎ Í··ÏÓ‬וביותר‪ ,‬שאין‬ ‫האב חייב ללמד את בנו אלא תורה‬ ‫שבכתב‪ ,‬ומן הסתם אין האב מלמד‬ ‫יותר מחובתו‪ ,‬ומדוע נזקק הרמב"ם‬ ‫למי שלא למדו אביו‪.‬‬ ‫עוד צ"ע בלשון הרמב"ם שכתב‪,‬‬ ‫חייב ללמד את עצמו‪ ,‬ומדוע‬ ‫לא כתב הנוסח היותר פשוט‪ ,‬חייב‬ ‫ללמוד‪.‬‬ ‫ונראה שחפץ הרמב"ם לקבוע הדברים‬ ‫באופן שיהיה ברור שמצווה זו‬ ‫היא מצות ידיעה‪ ,‬באופן שלו יצויר‬ ‫שכבר יודע את התורה מכח הלימוד‬ ‫שלימדו אביו‪ ,‬ודאי אינו מחויב ללמוד‪.‬‬ ‫וזהו שניסח הרמב"ם את חובת הלימוד‬ ‫שחייב ללמד את עצמו‪ ,‬והכוונה‬ ‫להביא את עצמו לידי ידיעה‪ .‬והוא‬ ‫שכתב בהל"י‪ ,‬שהטעם שחייב ללמוד‬ ‫תורה עד יום מותו‪ ,‬הוא מפני שאם‬ ‫לא ילמד ישכח‪ ,‬אבל בלא זה‪ ,‬מי‬ ‫שכבר למד‪ ,‬אינו מחויב ללמוד‪.‬‬ ‫ובגמ' )מנחות צ"ט ע"ב(‪Ô· χ˘ ,‬‬ ‫‡‪,χÚÓ˘È È·¯ Ï˘ Â˙ÂÁ‬‬ ‫‪È ‡ ‰Ó ,‰¯Â˙‰ ÏÎ È˙„ÓÏ˘ È ‡ Ô‚Î‬‬

‫יח‬

‫‪È·¯ ÂÏ ·È˘‰Â .˙È ÂÂÈ ‰ÓÎÁ· ˜ÂÒÚÏ‬‬ ‫‪ÔÓ ‡Ï  ȇ˘ ÔÓÊ ÍÏ ˜Â„· ,χÚÓ˘È‬‬ ‫‪· ˜ÂÒÚ ‰ÏÈω ÔÓ ‡Ï ÌÂȉ‬‬ ‫·‪ ,˙È ÂÂÈ ‰ÓÎÁ‬ע"כ‪ .‬והיינו שלדעת‬ ‫רבי ישמעאל שם‪ ,‬מלבד הידיעה‬ ‫נצטוינו למלאות זמננו בתלמוד תורה‪.‬‬ ‫והרמב"ם לא ס"ל הכי‪ ,‬ולכן נזקק‬ ‫לטעם אחר )וכדי להבין מדוע נטה‬ ‫הרמב"ם מדברי רבי ישמעאל שהשיב‬ ‫לבן אחותו‪ ,‬עלינו לפתוח כאן סוגיה‬ ‫נוספת‪ ,‬והוא פלוגתא דרבי ישמעאל‬ ‫ורשב"י‪ ,‬ברכות ל"ה‪ ,‬ואחר דברינו‬ ‫במצווה זו‪ ,‬יבוא מאמר נפרד בביאור‬ ‫עניין זה בסוגיות הגמ' והראשונים(‪.‬‬ ‫ועכ"פ למדנו מכל זה שעיקר המצוה‬ ‫וצורתה הוא בלימוד המכוון‬ ‫לידיעת התורה‪.‬‬ ‫ועיין בדברי רש"י )ברכות ו' ע"ב(‪ ,‬אהא‬ ‫דאיתא בגמ' שם‪‡˜¯Ù„ ‡¯‚‡ ,‬‬ ‫¯‪ ,‡Ë‰È‬וכתב רש"י‪ ,‬וז"ל‪Ï·Ș ¯˜ÈÚ ,‬‬ ‫˘‪‰˘¯„ ÚÂÓ˘Ï ÌȈ¯‰ ˙Âȯ·‰ ¯Î‬‬ ‫‪ȯ‰˘ ,‰ˆÂ¯Ó‰ ¯Î˘ ‡È‰ ÌÎÁ ÈÙÓ‬‬ ‫¯‪‡Ò¯È‚ „ÈÓÚ‰Ï ÌÈ È·Ó Ì È‡ Ì·Â‬‬ ‫‪,ÔÓÊ ¯Á‡Ï Ô·¯ ÈÙÓ ‰ÚÂÓ˘ ¯ÓÂÏÂ‬‬ ‫)כדי( ˘‪ ,„ÂÓÈÏ ¯Î˘ ÂÏ·˜È‬עכ"ל‪.‬‬ ‫והיינו כדברינו‪ ,‬שמצות תלמוד תורה‬ ‫היא מצות ידיעה‪ ,‬והיכא דליכא ידיעה‬ ‫אין מצוה‪.‬‬ ‫וזה פשוט וברור ואין צריך לאמרו‪,‬‬ ‫שידיעה כוללת גם הבנה בעומק‬ ‫הדברים‪ ,‬וכל שהוא עוסק בקניית‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫ידיעה ותוספת העמקה‪ ,‬ודאי מקיים‬ ‫בזה את המצוה כראוי‪.‬‬ ‫ולכאורה‪ ,‬כפי העולה מעיוננו בכל‬ ‫דברי הרמב"ם כאן‪ ,‬אין‬ ‫שום מקום למה שכתבו כמה מגדולי‬ ‫האחרונים‪ ,‬שיש שתי מצוות בתלמוד‬ ‫תורה‪ ,‬מצוות לימוד ומצוות ידיעה‪.‬‬ ‫ועניין קביעות עיתים לתורה הוא‬ ‫שיעור שניתן לחייב בו כל אדם‬ ‫בעמלו להשיג ידיעה בתורה‪ .‬וכמו‬ ‫שהוכחנו מכמה נקודות בדבריו‪.‬‬ ‫אמנם‪ ,‬נראה שאין הדעת שוקטת‬ ‫בזה‪ .‬חדא‪ ,‬דצורת המקרא‬ ‫בפרשה ראשונה של שמע‪ ,‬שכתוב‬ ‫שם‪ ,‬ודברת בם בשבתך בביתך‬ ‫ובלכתך בדרך‪ ,‬והמשמעות היא‬ ‫שכוונת הכתוב שיעסוק האדם בעניין‬ ‫הגדול הזה בכל זמנו‪ .‬גם מצאנו‬ ‫בדברי רשב"י במנחות‪ ,‬שדי לו לאדם‬ ‫בקריאת שמע שחרית וערבית‪ ,‬ומן‬ ‫הסתם אין בזה שום קניין ידיעה‪.‬‬ ‫ואע"פ שהרמב"ם לא הביאו להלכה‪,‬‬ ‫וחייב בקביעת עיתים‪ ,‬אין נראה‬ ‫שכוונתו לשלול את דברי הסוגיה הזו‪.‬‬ ‫ועיין בהגהות מיימוניות‪ ,‬שהביא‬ ‫שבשעות הדחוקות יוצא ידי חובתו‬ ‫במעט הזה‪ .‬ועכ"פ מוכח שיש גם‬ ‫לזה מקום‪.‬‬ ‫ושמעתי בזה בימי נעורי‪ ,‬מאא"ז‬ ‫הגאון רבי יואל קלופט‬ ‫זצ"ל‪ ,‬שגם אם נקבל את דעת‬

‫יט‬

‫תלמוד תורה‬

‫הסוברים שיש‬ ‫ממצות ידיעה‪,‬‬ ‫שפעולת הלימוד‬ ‫ובלא זה אינו‬ ‫צ"ע‬

‫מצות לימוד נפרדת‬ ‫מ"מ ס"ל להרמב"ם‬ ‫מחייבת קניין ידיעה‪,‬‬ ‫נקרא לימוד‪ ,‬ואכתי‬ ‫בכל זה‪.‬‬

‫ואם תשאלני איך תתכן דעת רשב"י‬ ‫במנחות שדי לו לאדם בק"ש‬ ‫שחרית וערבית‪ ,‬ואפילו בקביעת עיתים‬ ‫לתורה‪ ,‬הרי התורה אמרה בשבתך‬ ‫בביתך ובלכתך בדרך‪ ,‬ומבואר שבכל‬ ‫זמן פנוי חייב האדם לעסוק בתורה‪.‬‬ ‫ומן הסתם זוהי סברת רבי ישמעאל‪,‬‬ ‫אבל איך נבאר את דעת רשב"י‪.‬‬ ‫אשיבך בזה דברים ברורים‪ ,‬שהם‬ ‫יסוד ופינה לדברי חז"ל‬ ‫בפירוש המצוות‪ ,‬שכל מצוה שכתובה‬ ‫בתורה באופן כללי ומקיף‪ ,‬וכמו‬ ‫שבאמת העניין צריך להיות לפי‬ ‫צורתו השלימה‪ ,‬כשאנו באים להגדיר‬ ‫המצוה ואת חיוביה‪ ,‬אנו מגדירים‬ ‫אותה באופן מסוים ופרטי‪ ,‬שתוכל‬ ‫המצוה להתקיים ע"י כל איש ישראל‪,‬‬ ‫וידע כל אחד שיעור המצוה‬ ‫המחויבת‪ .‬ודוגמא לדבר במה שכתבה‬ ‫תורה ואהבת לרעך כמוך‪ ,‬וכשבא‬ ‫הלל הזקן להגדיר המצוה הזאת אמר‪,‬‬ ‫מאי דסני עלך‪ ,‬לחברך לא תעביד‪.‬‬ ‫אע"ג שהנוסח הזה כולל הרבה פחות‬ ‫ממה שכתוב בתורה‪ ,‬כן הוא הדין‬ ‫וכך היא הדת להגדיר החובה למעשה‬ ‫בנוסח ברור וקצוב הניתן ליישום ע"י‬ ‫כל איש ישראל‪ ,‬וכן כאן קבלו חז"ל‬

‫שהלשון הכתוב בתורה הוא כולל‬ ‫ורחב מאד‪ ,‬ומצייר את הצורה‬ ‫השלימה של המצוה‪ .‬אמנם החיוב‬ ‫נקבע לקביעת זמן ביום ובלילה‪.‬‬ ‫וחייב אני להזכיר שדברי אלה המה‬ ‫מנוגדים למש"כ מרן הגר"ח‬ ‫מוואלוז'ין בספרו הקדוש נפש החיים‬ ‫בשער א' בסוגיה זו‪ .‬ותמצית דבריו‬ ‫שהוא פירש סוגיה דברכות )ל"ו ע"ב(‬ ‫כמחלוקת אם הותר להפסיק מלימוד‬ ‫התורה לצורך פרנסה‪ .‬ולפי דבריו‪,‬‬ ‫לרשב"י אין שום היתר לאיש ישראל‬ ‫לעסוק במלאכה‪ .‬וזה כפי הנראה דברי‬ ‫חיזוק נפלאים שנאמרו דרך מוסר כדי‬ ‫לחזק את לימוד התורה בישראל‪ ,‬אבל‬ ‫מנקודת הלכה אין נראה שיחלוק אדם‬ ‫על כך שמותר לאדם להתפרנס‬ ‫ממלאכה‪.‬‬ ‫והוסיף שם ואמר‪ ,‬שגם לרבי‬ ‫ישמעאל לא הותר לעסוק‬ ‫במלאכה ולהתבטל מן התורה באותו‬ ‫הזמן‪ ,‬אלא כוונת ר"י שיעסוק אדם‬ ‫במלאכה ובו בזמן יהרהר בליבו‬ ‫בדברי תורה‪ .‬ופירש ע"ז לשון ר"י‬ ‫בברכות‪ ,‬הנהג בהן מנהג דרך ארץ‪,‬‬ ‫שהכוונה היא שהנהג בהן‪ ,‬בדברי‬ ‫תורה‪ ,‬מנהג דרך ארץ‪ ,‬שיחד עם‬ ‫לימוד התורה יעסוק במלאכה‪ ,‬ולא‬ ‫שיבטל מן התורה לגמרי‪ ,‬ואפילו‬ ‫לשעה אחת‪.‬‬ ‫ולענ"ד אצ"ל שאין זה פשוטן של‬ ‫דברים‪ ,‬וכפי הנראה כל‬

‫כ‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫דבריו הם בגדר דברי מוסר‪ ,‬ונאים‬ ‫הדברים למי שאמרן‪ ,‬וממנו יתד‬ ‫התורה‬ ‫עמוד‬ ‫להעמדת‬ ‫ופינה‬ ‫בדורותינו‪ .‬אמנם נראה‪ ,‬שיש להוכיח‬ ‫מן הפסוק עצמו שאין חיוב ת"ת על‬ ‫שעת המלאכה עצמה‪ ,‬שהרי כתוב‬ ‫בתורה‪ ,‬בשבתך בביתך ובלכתך בדרך‪,‬‬ ‫ונקט הכתוב מנהג העולם‪ ,‬שאדם‬ ‫יושב בביתו כשאין לו מלאכה‪ ,‬ואז‬

‫ציותה תורה שיעסוק בענייני הפרשה‪,‬‬ ‫וכן בלכתו בדרך‪ ,‬כשנצרך לאיזה‬ ‫עניין‪ ,‬כגון למלאכה‪ ,‬ובדרך רגליו‬ ‫מוליכות אותו‪ ,‬וראשו וליבו פנויים‪,‬‬ ‫וגם אז הוא יכול ומחויב לעסוק‬ ‫בתורה‪ .‬אבל כשמגיע למקום שהלך‬ ‫לשם‪ ,‬לא ציותה אותו תורה בעניין‬ ‫הזה‪ ,‬שהרי הלך לשם לאיזה צורך‪,‬‬ ‫ואינו פנוי שם לעסוק בתורה‪.‬‬

‫בגדרי מצות תלמוד תורה‬ ‫ע"ב(‪Â ˙ ,‬‬

‫איתא בגמ'‬ ‫¯· ‪) ,Ô‬כתוב בתורה‪ ,‬דברים י"א‬ ‫י"ד( ‪?¯ÓÂÏ „ÂÓÏ˙ ‰Ó ,Í ‚„ ˙ÙÒ‡Â‬‬ ‫‪) ¯Ó‡ ˘ ÈÙÏ‬יהושע א' ח'(‪˘ÂÓÈ ‡Ï ,‬‬ ‫‪Ìȯ·„ ÏÂÎÈ ,ÍÈÙÓ ‰Ê‰ ‰¯Â˙‰ ¯ÙÒ‬‬ ‫‪,Í ‚„ ˙Ù҇ ,¯ÓÂÏ „ÂÓÏ˙ ?Ô·˙ÎÎ‬‬ ‫‪È·¯ ȯ·„ ,ı¯‡ ͯ„ ‚‰ Ó Ô‰· ‚‰ ‰‬‬ ‫‪,¯Ó‡ ȇÁÂÈ Ô· ÔÂÚÓ˘ È·¯ .χÚÓ˘È‬‬ ‫‡‪,‰˘È¯Á ˙Ú˘· ˘¯ÂÁ Ì„‡ ¯˘Ù‬‬ ‫‪˙Ú˘· ¯ˆÂ˜Â ,‰ÚÈ¯Ê ˙Ú˘· Ú¯ÂÊÂ‬‬ ‫˜ˆ‪‰¯ÂÊ ,‰˘È„ ˙Ú˘· ˘„ ,‰¯È‬‬ ‫·˘‪?‰ÈÏÚ ‡‰˙ ‰Ó ‰¯Â˙ ,Á¯‰ ˙Ú‬‬ ‫‡‪Ï˘  ˆ¯ ÔÈ˘ÂÚ Ï‡¯˘È˘ ÔÓÊ· ‡Ï‬‬ ‫‪,ÌȯÁ‡ È„È ÏÚ ˙È˘Ú Ô˙·ÏÓ ,̘Ó‬‬ ‫˘ ‡‪) ¯Ó‬ישעיהו ס"א ה'(‪ÌÈ¯Ê Â„ÓÚ ,‬‬ ‫‪χ¯˘È Ôȇ˘ ÔÓÊ·Â ,ÌÎ ‡ˆ ÂÚ¯Â‬‬ ‫‪Ô˙·ÏÓ ,ÌÂ˜Ó Ï˘  ˆ¯ ÔÈ˘ÂÚ‬‬ ‫‪˙Ù҇ ,¯Ó‡ ˘ ,ÔÓˆÚ È„È ÏÚ ˙È˘Ú‬‬ ‫„‚ ‪ÌȯÁ‡ ˙·ÏÓ˘ ‡Ï‡ „ÂÚ ‡Ï ,Í‬‬ ‫‪) ¯Ó‡ ˘ ,Ô„È ÏÚ ˙È˘Ú‬דברים כ"ח‬ ‫מ"ח(‪,ÈÈ·‡ ¯Ó‡ .Íȷȇ ˙‡ ˙„·Ú ,‬‬ ‫)ברכות ל"ה‬

‫‪‰˙ÏÚ ,χÚÓ˘È È·¯Î Â˘Ú ‰·¯‰‬‬ ‫·‪‡Ï ,ȇÁÂÈ Ô· ÔÂÚÓ˘ È·¯Î .Ô„È‬‬ ‫‪,Ô ·¯Ï ‡·¯ Â‰Ï ¯Ó‡ .Ô„È· ‰˙ÏÚ‬‬ ‫·‪ÈÓÂÈ·Â ÔÒÈ ÈÓÂÈ· ,ÂÎÈÈ ÈÓ ‡˙ÂËÓ‬‬ ‫˙˘¯‪‡Ï„ ÈÎȉ ÈÎ ,ȇӘ ÂÊÁ˙˙ ‡Ï È‬‬ ‫˙‪ ,‡˙˘ ‡ÏÂÎ ÂÎÈÈ ÂÊÓ· „¯Ë‬ע"כ‪.‬‬ ‫פשוטן של דברים‪ ,‬נחלקו בברייתא‬ ‫זו רבי ישמעאל ורשב"י‪ ,‬אם‬ ‫מותר לו לאדם לעסוק במלאכתו‪,‬‬ ‫ולהבטל מן התורה לשם כך‪ .‬וכך‬ ‫מבואר לכאורה מהא דרשב"י העמיד‬ ‫את הפסוק‪ ,‬ואספת דגנך‪ ,‬בזמן שאין‬ ‫ישראל עושין רצונו של מקום‪ .‬רבי‬ ‫ישמעאל לעומתו‪ ,‬ס"ל‪ ,‬הנהג בהן‬ ‫מנהג דרך ארץ‪ .‬ובאו אביי ורבא‬ ‫בהמשך הסוגיה להכריע הלכה כרבי‬ ‫ישמעאל‪ ,‬וסברת אביי היא‪ ,‬הרבה‬ ‫עשו כרבי ישמעאל‪ ,‬ועלתה בידן‪.‬‬ ‫כרבי שמעון בן יוחאי‪ ,‬ולא עלתה‬ ‫בידן‪.‬‬

‫בגדרי מצות תלמוד תורה‬

‫אלא שיש שתי הערות בפשט הסוגיה‪,‬‬ ‫שיש לנו להעיר‪ .‬כפי הנאמר‬ ‫בגמ'‪ ,‬מעמיד רשב"י את הפסוק‬ ‫ואספת דגנך בזמן שאין עושין רצונו‬ ‫של מקום‪ .‬וצ"ע‪ ,‬הרי פסוק זה נאמר‬ ‫בפרשת והיה אם שמוע‪ ,‬והתם כתיב‪,‬‬ ‫‪È˙ÂÂˆÓ Ï‡ ÂÚÓ˘˙ ÚÂÓ˘ ̇ ‰È‰Â‬‬ ‫‡˘¯ ‡ ‪È˙˙  ,ÌÂȉ ÌÎ˙‡ ‰ÂˆÓ ÈÎ‬‬ ‫‪,˘Â˜ÏÓ ‰¯ÂÈ ,Â˙Ú· ÌΈ¯‡ ¯ËÓ‬‬ ‫‪ ,ͯ‰ˆÈÂ Í˘Â¯È˙ ,Í ‚„ ˙ÙÒ‡Â‬ומבואר‬ ‫להדיא בכתוב שמדובר בזמן שעושין‬ ‫רצונו של מקום‪ ,‬ואיך יתכן להעמיד‬ ‫פסוקים אלה בזמן שאין עושין רצונו‬ ‫של מקום?‬ ‫ובתוס' על אתר‪ ,‬הקשו קושיה‬ ‫נוספת‪ ,‬וז"ל‪ÔÓÊ· ԇΠ,‬‬ ‫˘‪ÌÂ˜Ó Ï˘  ˆ¯ ÔÈ˘ÂÚ Ï‡¯˘È‬‬ ‫˘ ‡‪ÔÓ˜Ï ‡‰Â ˙"‡Â ,Í ‚„ ˙Ù҇ ¯Ó‬‬ ‫·‪Ï˘  ˆ¯ ÔÈ˘ÂÚ Ï‡¯˘È Ôȇ˘ ÔÓÊ‬‬ ‫‪ȇ„ ȯÈÈÓ„ Ï"È ,‰ÈÏ Ô ÈÓ˜ÂÓ Ì˜Ó‬‬ ‫˘‪ ˆ¯ ÔÈ˘ÂÚ Ôȇ Ï·‡ , ˆ¯ ÔÈ˘ÂÚ‬‬ ‫‪ ,ÌȯÂÓ‚ ÌȘȄˆ Ì È‡„ ,ÍÎ ÏÎ‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ויש כאן קצת יישוב גם על קושייתנו‪,‬‬ ‫אבל לא נתבאר מאי משמע אינם‬ ‫עושין רצונו כל כך‪.‬‬ ‫והערה נוספת‪ ,‬מהי טענת אביי‪,‬‬ ‫הרבה עשו כרבי ישמעאל‬ ‫ועלתה בידן‪ ,‬ומה תשובה יש בטענה‬ ‫זו? הרי דעת רשב"י שמצות תלמוד‬ ‫תורה אוסרת על האדם לעסוק‬ ‫במלאכת האדמה‪ ,‬ומאי משמע שהרבה‬ ‫עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן‪ ,‬וכי‬ ‫יש בזה בשביל להכריע את טענת‬

‫כא‬

‫רשב"י? הגע בעצמך‪ ,‬נחלקו בית‬ ‫שמאי ובית הלל‪ ,‬ריש מסכת יבמות‪,‬‬ ‫אם צרת הבת מותרת או אסורה‪ ,‬וכי‬ ‫נוכל להכריע כבית שמאי משום‬ ‫שהרבה עשו כב"ש‪ ,‬ויבמו צרת הבת‪,‬‬ ‫ועלתה בידן?‬ ‫וטרם בואנו ליישב הסוגיה הזו‪,‬‬ ‫להתבונן‬ ‫עלינו‬ ‫ולבארה‪,‬‬ ‫בסוגיית הגמ' במנחות )צ"ט ע"ב(‪,‬‬ ‫שמשם עולה קושיה עצומה‪ ,‬נוספת‪,‬‬ ‫על דברי הגמ' בברכות‪.‬‬ ‫שם במתניתין‪ ,‬בסדר עבודת לחם‬ ‫הפנים‪ ,‬איתא‪ÌÈ ‰Î ‰Ú·¯‡Â ,‬‬ ‫‪ÌÈ ˘Â ,Ìȯ„Ò È ˘ Ì„È· ÌÈ ˘ ,ÔÈÒ Î‬‬ ‫·‪ÔÈÓÈ„˜Ó ‰Ú·¯‡Â ,ÔÈÎÈÊ· È ˘ Ì„È‬‬ ‫‪,Ìȯ„Ò È ˘ ÏÂËÈÏ ÌÈ ˘ ,Ì‰È ÙÏ‬‬ ‫‪ÌÈÒÈ ÎÓ‰ ,ÔÈÎÈÊ· È ˘ ÏÂËÈÏ ÌÈ ˘Â‬‬ ‫‪,̯„Ï‬‬ ‫‪Ì‰È ÙÂ‬‬ ‫·ˆ‪ÔÂÙ‬‬ ‫‪ÌÈ„ÓÂÚ‬‬ ‫‪Ì‰È Ù Ì¯„· ÌÈ„ÓÂÚ ÔȇȈÂÓ‰Â‬‬ ‫·ˆ‪,ÔÈÁÈ Ó Âχ ÔÈ΢ÂÓ Âχ ,ÔÂÙ‬‬ ‫‪,‰Ê Ï˘ ÂÁÙË „‚ Î ‰Ê Ï˘ ÂÁÙËÂ‬‬ ‫˘ ‡‪) ¯Ó‬שמות כ"ה ל'(‪'¯ .„ÈÓ˙ È ÙÏ ,‬‬ ‫‪Âχ ÔÈÏË Âχ ÂÏÈÙ‡ ,¯Ó‡ ÈÒÂÈ‬‬ ‫‪ ,„ÈÓ˙ ‰˙ȉ ‡È‰ Û‡ ,ÔÈÁÈ Ó‬ע"כ‪.‬‬ ‫וביאור הדברים‪ ,‬שנחלקו התנאים‬ ‫באיזה אופן עלינו לקיים‬ ‫קרא דלפני תמיד‪ .‬ת"ק ס"ל‪ ,‬שתמיד‬ ‫הוא כפשוטו‪ ,‬וחייבים אנו לדאוג שלא‬ ‫יהיה השולחן פנוי מלחם אפילו רגע‬ ‫אחד‪ .‬ואילו רבי יוסי ס"ל שגם אם‬ ‫יסירו הלחם מן השולחן‪ ,‬ולאחר מכן‬ ‫יניחו הלחם החדש‪ ,‬אף זה נקרא תמיד‪.‬‬

‫כב‬

‫ובברייתא שבגמ' נתבארה דעת רבי‬ ‫יוסי‪ ,‬בזה"ל‪ÈÒÂÈ È·¯ ,‬‬ ‫‡‪,˙ȯÁ˘ ‰ ˘È‰ ˙‡ ˜ÏÈÒ 'ÈÙ‡ ,¯ÓÂ‬‬ ‫‪Íη Ôȇ ,˙È·¯Ú ‰˘„Á‰ ˙‡ ¯„ÈÒÂ‬‬ ‫‪È ÙÏ ÌÈÈ˜Ó È ‡ ‰Ó ‡Ï‡ ,ÌÂÏÎ‬‬ ‫˙‪,ÌÁÏ ‡Ï· ÔÁÏ˘ ÔÈÏÈ ‡Ï˘ ,„ÈÓ‬‬ ‫ע"כ‪ .‬ומבואר‪ ,‬שלדעת רבי יוסי די‬ ‫בזה שלא עמד השולחן בלא לחם‬ ‫עד סוף היום‪ ,‬ובזה מתקיים קרא‬ ‫דתמיד‪.‬‬ ‫עוד שם בגמ'‪,ÈÓ‡ È·¯ ¯Ó‡ ,‬‬ ‫‪,„ÂÓÏ ÈÒÂÈ '¯ Ï˘ Âȯ·„Ó‬‬ ‫‡‪„Á‡ ˜¯Ù ‡Ï‡ Ì„‡ ‰ ˘ ‡Ï ÂÏÈÙ‬‬ ‫˘‪˙ÂˆÓ ÌÈȘ ,˙È·¯Ú „Á‡ ˜¯Ù ˙ȯÁ‬‬ ‫‪.ÍÈÙÓ ‰Ê‰ ‰¯Â˙‰ ¯ÙÒ ˘ÂÓÈ ‡Ï‬‬ ‫‡‪Ô· ÔÂÚÓ˘ È·¯ ÌÂ˘Ó Ô ÁÂÈ È·¯ ¯Ó‬‬ ‫‪‡Ï‡ Ì„‡ ‡¯˜ ‡Ï ÂÏÈÙ‡ ,ȇÁÂÈ‬‬ ‫˜¯‪‡Ï ÌÈȘ ,˙È·¯Ú ˙ȯÁ˘ ÚÓ˘ ˙È‬‬ ‫‪È Ù· ¯ÓÂ‡Ï ¯ÂÒ‡ ‰Ê ¯·„ .˘ÂÓÈ‬‬ ‫‪¯ÓÂ‡Ï ‰ÂˆÓ ,¯Ó‡ ‡·¯Â ,ı¯‡‰ ÈÓÚ‬‬ ‫·‪Ô· ,‰Ó„ Ô· χ˘ .ı¯‡‰ ÈÓÚ È Ù‬‬ ‫‡‪È·¯ ˙‡ χÚÓ˘È È·¯ Ï˘ Â˙ÂÁ‬‬ ‫‪‰¯Â˙‰ ÏÎ È˙„ÓÏ˘ È ‡ Ô‚Π,χÚÓ˘È‬‬ ‫‪‡¯˜ ,˙È ÂÈ ˙ÓÎÁ „ÂÓÏÏ Â‰Ó ,‰ÏÂÎ‬‬ ‫‪¯ÙÒ ˘ÂÓÈ ‡Ï ,‰Ê‰ ‡¯˜Ó‰ ÂÈÏÚ‬‬ ‫‪ÌÓÂÈ Â· ˙È‚‰Â ÍÈÙÓ ‰Ê‰ ‰¯Â˙‰‬‬ ‫‪‡Ï ‰ ȇ˘ ‰Ú˘ ˜Â„·Â ‡ˆ ,‰ÏÈÏÂ‬‬ ‫‪‰· „ÂÓÏ ,‰ÏÈω ÔÓ ‡Ï ÌÂȉ ÔÓ‬‬ ‫‪ ,˙È ÂÈ ˙ÓÎÁ‬ע"כ‪.‬‬ ‫הרי לפנינו שנחלקו רבי ישמעאל‬ ‫ורשב"י במחלוקת הפוכה לגמרי‬ ‫ממחלוקתם בגמ' ברכות‪ ,‬שבסוגיית‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫הגמ' ברכות‪ ,‬רבי שמעון אוסר לאדם‬ ‫גם את עסק הפרנסה‪ ,‬ואילו במנחות‬ ‫הוא אומר שדי לו לאדם בקריאת‬ ‫שמע שחרית וערבית‪ ,‬ורבי ישמעאל‬ ‫מקל בברכות‪ ,‬ואילו במנחות הוא‬ ‫מחמיר יותר מרשב"י‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬סתירת דברי רבי ישמעאל נקל‬ ‫ליישבה‪ ,‬שבגמ' ברכות התיר‬ ‫לאדם את עסק הפרנסה‪ ,‬הנקרא בפיו‬ ‫דרך ארץ‪ ,‬ואילו במנחות לא אסר‬ ‫אלא עיסוק שאין בו צורך ותועלת‪,‬‬ ‫כחכמה יוונית‪ .‬אבל סתירת דברי‬ ‫רשב"י קשה להבינה‪.‬‬ ‫והנראה לבאר בזה‪ ,‬ששתי סוגיות‬ ‫אלו עוסקות בשני ענינים‬ ‫שונים לגמרי‪ .‬הגמ' במנחות עוסקת‬ ‫בגדרי מצות תלמוד תורה‪ ,‬ובחובה‬ ‫שמחויב כל איש ישראל בקיום מצוה‬ ‫זו‪ ,‬ובזה דעת רבי ישמעאל שאדם‬ ‫מחויב לעסוק בתורה בכל רגע ורגע‬ ‫שאיננו צריך למנהג דרך ארץ‪ ,‬ולכן‬ ‫אמר לבן אחותו‪ ,‬לא ימוש ספר‬ ‫התורה הזה מפיך והגית בו יומם‬ ‫ולילה‪ ,‬צא ובדוק שעה שאינה לא‬ ‫מן היום ולא מן הלילה‪ ,‬ולמוד בה‬ ‫חכמת יונית‪ .‬ואילו רשב"י מקל מאד‬ ‫בענין זה‪ ,‬וס"ל‪ ,‬שאין התורה מחייבת‬ ‫כל אדם‪ ,‬אלא במשהו תורה לכל יום‬ ‫ולכל לילה‪ ,‬ודי בקריאת שמע כדי‬ ‫לצאת חובה זו‪.‬‬ ‫ואילו בגמ' ברכות פליגי תנאי‪ ,‬בגדר‬ ‫תלמיד חכם‪ ,‬ומה דרוש לו‬

‫כג‬

‫בגדרי מצות תלמוד תורה‬

‫לאדם כדי להגיע לדרגה זו‪ .‬וס"ל‬ ‫לרשב"י‪ ,‬שאין אפשרות שבעולם‬ ‫להגיע למעלה זו‪ ,‬אא"כ פורש‬ ‫ממלאכת הפרנסה‪ ,‬ובלא זה‪ ,‬תורה מה‬ ‫תהא עליה? ורבי ישמעאל סבר שאם‬ ‫נוהג האדם כמנהג דרך ארץ‪ ,‬ועוסק‬ ‫במלאכת הפרנסה‪ ,‬כבר יוכל לזכות‬ ‫למעלת ת"ח‪.‬‬ ‫ועל פי זה מתבארת היטב סברת‬ ‫אביי בגמ' ברכות‪ ,‬הרבה עשו‬ ‫כרבי ישמעאל ועלתה בידן‪ ,‬שהרי כל‬ ‫טענת רשב"י בסוגיה זו‪ ,‬אינה מצד‬ ‫איסור ביטול תורה וחובת תלמוד‬ ‫תורה‪ ,‬אלא מצד מעלת ת"ח והדרך‬ ‫לזכות למעלה זו‪ ,‬ועל זה אמר אביי‪,‬‬ ‫שאנו רואים בעינינו שהרבה עשו‬ ‫כרבי ישמעאל‪ ,‬ועלתה בידן להיות‬ ‫תלמידי חכמים גדולים‪.‬‬ ‫ודעתו של רשב"י היא‪ ,‬שמציאותו‬ ‫של ת"ח איננה שייכת‬ ‫למציאות הרגילה של בני האדם‪ .‬סתם‬ ‫בני אדם חיים בעולמנו שלנו‪ ,‬והם‬ ‫חיים את חיי הטבע‪ ,‬ונוהגים במנהג‬ ‫הרגיל בין בני אדם‪ .‬עליהם אמרה‬ ‫תורה ואספת דגנך‪ ,‬ובעבורם זהו מצב‬ ‫של עושים רצונו של מקום‪ ,‬כנראה‬ ‫מן הכתובים‪ .‬אמנם כל זה אינו אלא‬ ‫הסדר הרגיל של בני אדם‪ .‬אבל‬ ‫תלמידי חכמים לדעת רשב"י‪ ,‬אינם‬ ‫שייכים למציאות זו‪ ,‬אלא למציאות‬ ‫של ימות המשיח‪ .‬בעבורם‪ ,‬קרא‬ ‫דכתיב ואספת דגנך‪ ,‬אינו נקרא עושים‬

‫רצונו כל כך‪ ,‬והם שייכים לקרא‬ ‫דועמדו זרים ורעו צאנכם‪ .‬אין להם‬ ‫מקום במלאכת הפרנסה‪.‬‬ ‫עכשיו‬

‫נבוא ונראה איך פסק‬ ‫בשתי‬ ‫הלכה‬ ‫הרמב"ם‬ ‫סוגיות אלה‪.‬‬

‫וז"ל בפ"א מהלכות תלמוד תורה‬ ‫הל"ח‪·ÈÈÁ χ¯˘ÈÓ ˘È‡ ÏÎ ,‬‬ ‫·˙‪ÔÈ· ,¯È˘Ú ÔÈ· È Ú ÔÈ· ,‰¯Â˙ „ÂÓÏ‬‬ ‫˘‪¯ÂÁ· ÔÈ· ,ÔȯÂÒÈ ÏÚ· ÔÈ· ÂÙ‚· ÌÏ‬‬ ‫·‪,ÂÁÂÎ ˘˘˙˘ Ï„‚ Ô˜Ê ‰È‰˘ ÔÈ‬‬ ‫‡‪‰˜„ˆ‰ ÔÓ Ò ¯Ù˙Ó‰ È Ú ‰È‰ ÂÏÈÙ‬‬ ‫‪‰˘‡ ÏÚ· ÂÏÈه ,ÌÈÁ˙Ù‰ ÏÚ ¯ÊÁÓÂ‬‬ ‫‪„ÂÓÏ˙Ï ÔÓÊ ÂÏ Ú·˜Ï ·ÈÈÁ ,ÌÈ ·Â‬‬ ‫˙‪· ˙È‚‰Â ,¯Ó‡ ˘ ,‰ÏÈÏ·Â ÌÂÈ· ‰¯Â‬‬ ‫‪ ,‰ÏÈÏ ÌÓÂÈ‬עכ"ל‪.‬‬ ‫זוהי בלי ספק דעת רשב"י במנחות‪.‬‬ ‫אין כאן חיוב ת"ת בכל רגע‬ ‫שאין האדם עסוק בעסק הפרנסה‪ ,‬ודי‬ ‫בקביעות עיתים ביום ובלילה‪) .‬אמנם‬ ‫צריכים אנו לבאר מדוע הזכיר‬ ‫הרמב"ם קביעת עיתים ולא ק"ש‬ ‫שחרית וערבית‪ ,‬ונעסוק בזה לקמן‪(.‬‬ ‫ושם בהלכה ט' כתב הרמב"ם‪ ,‬וז"ל‪,‬‬ ‫‚„‪Ô‰Ó Âȉ ,χ¯˘È ÈÓÎÁ ÈÏÂ‬‬ ‫‪Ô‰Ó ,ÌÈÓ È·‡Â˘ Ô‰Ó ,ÌÈˆÚ È·ËÂÁ‬‬ ‫‪ÔȘÒÂÚ Âȉ ÔÎ ÈÙ ÏÚ Û‡Â ,ÌÈÓÂÒ‬‬ ‫·˙‪̉ ,‰ÏÈÏ·Â ÌÂÈ· ‰¯Â˙ „ÂÓÏ‬‬ ‫‪ÈÙÓ ˘È‡ ‰ÚÂÓ˘‰ ȘÈ˙ÚÓ ÏÏÎÓ‬‬ ‫‡‪ , ȷ¯ ‰˘Ó ÈÙÓ ,˘È‬עכ"ל‪.‬‬

‫כד‬

‫זוהי בלי ספק דעת רבי ישמעאל‬ ‫בסוגיה דברכות‪ .‬ועיין בכסף‬ ‫משנה שהביא מקורות מדברי חז"ל‪,‬‬ ‫על גדולי התנאים והאמוראים‪ ,‬שהיו‬ ‫מתפרנסים ממלאכות קשות אלו‪,‬‬ ‫ואעפ"כ ודאי הם בכלל דברי אביי‪,‬‬ ‫הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה‬ ‫בידן‪.‬‬ ‫וודאי הוא‪ ,‬שאותם גדולי חכמי‬ ‫ישראל‪ ,‬שזכו להיות מכלל‬ ‫מעתיקי השמועה איש מפי איש‪ ,‬מפי‬ ‫משה רבינו‪ ,‬לא הסתפקו בקביעות‬ ‫עיתים לתורה‪ ,‬אלא היו עוסקין‬ ‫בתלמוד תורה ביום ובלילה‪ ,‬וזכו כפי‬ ‫מידתם בכתרה של תורה‪.‬‬ ‫ועיין בספר אור שמח‪ ,‬בהלכות‬ ‫תלמוד תורה‪ ,‬שכתב בהגדרת‬ ‫חיוב מצוות תלמוד תורה דברים‬ ‫קרובים למה שכתבנו‪.‬‬ ‫והא דכתב הרמב"ם לחייב קביעות‬ ‫עיתים לתורה ביום ובלילה‪,‬‬ ‫ולא הביא את דברי רשב"י בעצמם‪,‬‬ ‫דדי בקריאת שמע שחרית וערבית‪,‬‬ ‫הוא בוודאי מהנאמר בגמ' )שבת ל"א‬ ‫ע"א(‪Ì„‡ ÔÈÒÈ ÎÓ˘ ‰Ú˘· ,‡·¯ ¯Ó‡ ,‬‬ ‫˘‡˙ ‪˙˙ Â‬‬ ‫‪,ÂÏ ÌȯÓ‡ ,ÔÈ„Ï‬‬ ‫·‡‪˙˜ÒÚ ,‰¯Â˙Ï ÌÈ˙Ú ˙Ú·˜ ,‰ ÂÓ‬‬ ‫·‪˙ÏÙÏÙ ,‰Ú¢ÈÏ ˙ÈÙˆ ,‰È·¯Â ‰È¯Ù‬‬ ‫·‪ ,¯·„ ÍÂ˙Ó ¯·„ ˙ ·‰ ,‰ÓÎÁ‬ע"כ‪.‬‬ ‫אלא שעדיין צריכים אנו לבאר מהי‬ ‫כוונת רשב"י בהעמידו את מצות‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫תלמוד תורה על קריאת שמע שחרית‬ ‫ערבית‪ ,‬ומה הוסיף רבא בחיוב‬ ‫קביעות עיתים לתורה‪ .‬ונראה לבאר‪,‬‬ ‫שהרי האחרונים האריכו לבאר דשתי‬ ‫מצוות יש בתלמוד תורה‪ ,‬האחת היא‬ ‫מצות לימוד התורה‪ ,‬והשניה היא‬ ‫מצות ידיעת התורה‪.‬‬ ‫ובגמ' מנחות סובר רבי ישמעאל‬ ‫התורה‬ ‫לימוד‬ ‫שמצות‬ ‫מחייבת את האדם לעסוק בתורה בכל‬ ‫רגע הפנוי מעמל הפרנסה‪ .‬ואילו‬ ‫רשב"י חולק וסובר דדי בזה שבכל‬ ‫יחידת זמן‪ ,‬ביום ובלילה‪ ,‬יהיה לאדם‬ ‫רגע אחד שהוא עוסק בתורה‪ .‬אבל‬ ‫בודאי שבקריאת שמע שחרית וערבית‬ ‫אין האדם משיג ידיעה בתורה‪ ,‬שהרי‬ ‫הוא חוזר כל יום על אותן הפרשיות‪.‬‬ ‫ולכן יש חיוב נוסף לקבוע עיתים‬ ‫לתורה כדי להשיג בזמן זה ידיעת‬ ‫התורה‪ .‬וכן מוכח מסוגיית הגמ'‬ ‫במנחות שם‪ ,‬שהרי רבי ישמעאל אמר‬ ‫שם דבריו לבן אחותו‪ ,‬שפתח ואמר‪,‬‬ ‫כגון אני שלמדתי כל התורה כולה‪.‬‬ ‫ואם לא כן‪ ,‬בודאי היה רבי ישמעאל‬ ‫אומר לו שהוא מחויב בידיעת התורה‪,‬‬ ‫ולכן אין לו היתר לעסוק בחכמה‬ ‫יוונית‪ .‬ומשמע שכל הסוגיה עוסקת‬ ‫במצות לימוד‪ ,‬ולא במצות ידיעה‪.‬‬ ‫וצריכים אנו לבאר דבר נוסף בענין‬ ‫זה‪ .‬בכל מצוות התורה‪,‬‬ ‫שנאמר בהם שיעור‪ ,‬אם עשה אדם‬ ‫מחצית השיעור‪ ,‬לא עשה כלום‪ .‬כגון‬

‫כה‬

‫בגדרי מצות תלמוד תורה‬

‫במצות אכילת מצה‪ ,‬אם אין לאדם‬ ‫כזית מצה‪ ,‬ואכל פחות מכשיעור‪ ,‬מן‬ ‫הסתם לא עשה ולא כלום‪ .‬ולפי זה‬ ‫יש לדון במצות ידיעת התורה‪ ,‬מי‬ ‫שכפי הנראה אין אפשרות שיזכה‬ ‫לידיעת כל התורה‪ ,‬האם שייכת אצלו‬ ‫מצוה זו? הרי בודאי לא יקיימנה‪.‬‬ ‫ועיין בשו"ע הרב‪ ,‬ששקיל וטרי בזה‪,‬‬ ‫אמנם נראה פשוט שמשנה‬ ‫שלימה שנינו בהלכה זו‪ ,‬והוא הנאמר‬ ‫באבות )פ"ב מט"ז(‪,¯Ó‡ ‰È‰ ‡Â‰ ,‬‬ ‫‪‰˙‡ ‡Ï ,¯ÂÓ‚Ï ‰Î‡ÏÓ‰ ÍÈÏÚ ‡Ï‬‬ ‫·‪˙„ÓÏ Ì‡ .‰ ÓÓ ÏË·Ï ÔȯÂÁ Ô‬‬ ‫˙‪.‰·¯‰ ¯Î˘ ÍÏ ÌÈ ˙ ,‰·¯‰ ‰¯Â‬‬ ‫‪ÍÏ ÌÏ˘È˘ Í˙·ÏÓ ÏÚ· ‡Â‰ ÔÓ‡ Â‬‬ ‫˘‪Ï˘ Ô¯Î˘ Ô˙Ó ,Ú„Â ,Í˙ÏÂÚÙ ¯Î‬‬ ‫ˆ„‪ ,‡Â·Ï „È˙ÚÏ ÌȘÈ‬ע"כ‪ .‬ופירוש‬ ‫הדברים‪ ,‬ששונה מצות ת"ת משאר‬ ‫מצוות‪ .‬אין בת"ת שיעור למטה‪ ,‬וכל‬ ‫ידיעה וידיעה יש בה קיום מצוה‪,‬‬ ‫ולא נאמרה חובה לדעת את כל‬ ‫התורה‪ .‬אמנם אין אתה בן חורין‬ ‫להתבטל ממנה‪ .‬בכל יום מימי חייו‬ ‫של אדם הוא מחויב להשיג עוד‬ ‫ידיעה בתורה‪.‬‬ ‫ודעת לנבון נקל‪ ,‬שלא רק‬ ‫חדשה נחשבת קיום‬ ‫אלא גם תוספת הבנה והעמקה‬ ‫תורה‪ ,‬או חיזוק הידיעה ע"י‬

‫ידיעה‬ ‫מצוה‪,‬‬ ‫בדברי‬ ‫חזרה‪.‬‬

‫עלה בידינו‪ ,‬א"כ‪ ,‬מהי מעלת קביעות‬ ‫עיתים לתורה‪ ,‬ומה צורתה‬ ‫הנכונה‪ .‬והוא שיקבע האדם לעצמו‬

‫סדר לימוד בחלק מסוים בתורה‪,‬‬ ‫ויתקדם בו לפי ערכו‪ ,‬בידיעתו‬ ‫והבנתו‪ .‬וכל שלומד בלי סדר ובלי‬ ‫תוכנית‪ ,‬או שלומד באופן כזה שאינו‬ ‫קונה ידיעה והבנה ראויה‪ ,‬אין בזה‬ ‫מצות קביעות עיתים לתורה‪ ,‬ואינו‬ ‫יוצא ידי חובתו במצוה זו‪ .‬ועיין‬ ‫רש"י )ברכות ו' ע"ב(‪,‡˜¯Ù„ ‡¯‚‡ ,‬‬ ‫‪ÌȈ¯‰ ,˙Âȯ·‰ ¯Î˘ Ï·˜ ¯˜ÈÚ‬‬ ‫‪¯Î˘ ‡È‰ ,ÌÎÁ ÈÙÓ ‰˘¯„ ÚÂÓ˘Ï‬‬ ‫‪ÌÈ È·Ó Ì È‡ ̷¯ ȯ‰˘ ,‰ˆÂ¯Ó‰‬‬ ‫‪Ô·¯ ÈÙÓ ‰ÚÂÓ˘ ¯ÓÂÏ ‡Ò¯‚ „ÈÓÚ‰Ï‬‬ ‫‪) ,ÔÓÊ ¯Á‡Ï‬כדי( ˘‪,„ÂÓÏ ¯Î˘ ÂÏ·˜È‬‬ ‫עכ"ל‪.‬‬ ‫ודע‪ÂÈÈÁ· Ì„‡‰ ˙ÂÓÈÏ˘ ¯˜ÈÚ˘ ,‬‬ ‫˙‪ÌÈÈ˜Ó˘ ÏΠ.ÂÊ ‰ÂˆÓ· ‰ÈÂÏ‬‬ ‫‪ÌÈ˙ÈÚ Ú·Â˜Â ,‰¯Â˙ „ÂÓÏ˙ ˙ˆÓ‬‬ ‫‪‰¯Â˙· ÌȘÏÁ ÌȘÏÁ ‰ ˜ ,Î"˘ÂÓÎ‬‬ ‫‪ÔÈÈÚ .ÂÈ˘ÚÓ Ô˜˙Ï ‰ÎÂÊ ,˜ÏÁ ÈÙÏ‬‬ ‫·‪) Ìȯ˘È ˙ÏÈÒÓ ¯ÙÒ‬פ"ה(‪͇ ,Ï"Ê ,‬‬ ‫‡‪,‰Èί„ Â˙‡¯· ,‰¯Â˙· ˜ÒÂÚ ‡Â‰ Ì‬‬ ‫ˆ‪ÛÂÒ ÛÂÒ ‰ ‰ ,‰È˙¯‰Ê‡Â ‰ÈÂÂÈ‬‬ ‫‪‰‡È·È˘ ˙¯¯ÂÚ˙‰ · ˘„Á˙È ÂÈχÓ‬‬ ‫‡‪¯Ӈ˘ ‰Ó ‡Â‰Â .·Âˉ ͯ„‰ Ï‬‬ ‫‪) Ï"Ê‬פתיחתא דאיכה רבתי(‪È˙‡ ,ȇÂÂω ,‬‬ ‫‪‰·˘ ¯Â‡Ó‰˘ ,Â¯Ó˘ È˙¯Â˙ ·ÊÚ‬‬ ‫‪ ,·ËÂÓÏ Â¯ÈÊÁÓ‬עכ"ל‪.‬‬ ‫וביאור הדברים‪ ,‬שכל ידיעה וידיעה‬ ‫בתורה מלמדת את האדם‬ ‫את דרכי הטוב והיושר‪ ,‬ואת המניעה‬ ‫וההתרחקות מן הרע‪ .‬ובראות האדם‬ ‫את ציוויי התורה‪ ,‬הם המצוות‬

‫כו‬

‫שהקב"ה מצוונו בתורה‪ ,‬ואת אזהרות‬ ‫התורה‪ ,‬הן הדברים שהתורה אוסרת‪,‬‬ ‫ואת דרכיה‪ ,‬הן שאר עניני התורה‬ ‫שאינם ציוויים ואזהרות‪ ,‬אלא יש בהם‬ ‫את מבט התורה על כל עניני העולם‬ ‫והחיים‪ ,‬אז ·‪ Á¯Î‰‬תבוא בו‬ ‫התעוררות להתקרב אל הטוב ולהדבק‬ ‫בו‪ .‬וזה דבר שהנסיון יעידנו‪ ,‬כל‬ ‫הקובע עיתים לתורתו‪ ,‬בין בהלכה‬ ‫ובין באגדה‪ ,‬בין בתורה שבכתב ובין‬ ‫שבע"פ‪ ,‬ימצא כפי מידתו בטהרת‬ ‫הלב ובניקיון המעשים‪ .‬ובתנאי שיהיה‬ ‫לימודו מיוסד על סדר ראוי ואמיתי‬ ‫של התקדמות בידיעת התורה‪ .‬ואילו‬ ‫מי שאינו קובע עיתים לתורה‪ ,‬אף‬ ‫אם הוא עוסק בתורה לפי המזדמן‪,‬‬ ‫בלי תוכנית ומגמה של קניית ידיעה‪,‬‬ ‫נשאר ריק מן התורה ומעלותיה‪.‬‬ ‫ואם ניקח את דברינו אלה‪ ,‬נוכל לסדר‬ ‫ארבע מדרגות של האדם‬ ‫מישראל ביחס למצות תלמוד תורה‬ ‫)ובהמשך נחלק אחת מהן לשתיים‪,‬‬ ‫וימצאו בידינו חמש מדרגות(‪ .‬וחשיבות‬ ‫גדולה יש להעמדת המדרגות כסדרן‪,‬‬ ‫כדי שידע כל אחד מישראל היכן‬ ‫מקומו‪ ,‬ולאן ראוי שיוליך את עצמו‪.‬‬ ‫המדרגה הראשונה‪ ,‬הנמוכה מכולן‪,‬‬ ‫היא מדרגת עם הארץ‪ .‬עם‬ ‫הארץ הוא מי שאינו עוסק בתורה‬ ‫כלל‪ ,‬וגם אם יש לו חלק מסוים‬ ‫בתורה‪ ,‬מ"מ אין לו סדר קבוע של‬ ‫התקדמות בהשגת התורה‪ .‬אדם כזה‬ ‫נשאר )כמעט( לגמרי במציאות הארצית‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫של חייו‪ ,‬ובכל עניניו דבק הקלקול‬ ‫וההשחתה‪ .‬כמובן שדרגה זו היא‬ ‫מדרגה שאינה ראויה‪ ,‬ואסור לאדם‬ ‫מישראל לחיות בה‪ .‬אמנם חייבים אנו‬ ‫להודות שגם בזמן חז"ל לא הצליחו‬ ‫החכמים לתקן את הענין הרע הזה‪.‬‬ ‫רק על דורו של חזקיהו המלך אמרו‬ ‫בגמ' )סנהדרין צ"ד ע"ב(‪„ÚÂ Ô„Ó Â˜„· ,‬‬ ‫·‡¯ ˘·‪˙·‚Ó ,ı¯‡‰ ÌÚ Â‡ˆÓ ‡Ï Ú‬‬ ‫‪˜Â È˙ ‡ˆÓ ‡Ï үÙÈË ‡ „ÚÂ‬‬ ‫‪ÔȇȘ· Âȉ ‡Ï˘ ,‰˘‡Â ˘È‡ ,˙˜Â È˙Â‬‬ ‫·‪ ,‰¯‰Ë ‰‡ÓÂË ˙ÂÎω‬ע"כ‪ .‬אבל כל‬ ‫אחד ואחד יכול ומחויב להוציא עצמו‬ ‫מהגדרה זו‪ ,‬ע"י קביעות עיתים לתורה‪.‬‬ ‫המדרגה השניה‪ ,‬היא כל מי שקובע‬ ‫באופן‬ ‫לתורה‪,‬‬ ‫עיתים‬ ‫שביארנו‪ ,‬והיינו שיש לו סדר קבוע‬ ‫של התקדמות בידיעת ובהבנת התורה‪.‬‬ ‫אדם זה הוא מחובר לעץ החיים‪,‬‬ ‫והתורה נותנת בו את המאור שבה‪,‬‬ ‫ומחזירתו למוטב‪ .‬מעט מעט מעשיו‬ ‫הופכים להיות מתוקנים‪ ,‬וכל דבר‬ ‫שהוא רואה בתורה‪ ,‬הוא משתדל‪,‬‬ ‫בדרך הטבע‪ ,‬לתקן ולשפר‪.‬‬ ‫המדרגה השלישית‪ ,‬היא מדרגת סתם‬ ‫תלמידי חכמים‪ .‬כמו שכתב‬ ‫הרמב"ם‪Âȉ ,χ¯˘È ÈÓÎÁ ÈÏ„‚ ,‬‬ ‫‪,ÌÈÓ È·‡Â˘ Ô‰Ó ,ÌÈˆÚ È·ËÂÁ Ô‰Ó‬‬ ‫‪Âȉ ÔÎ ÈÙ ÏÚ Û‡Â ,ÌÈÓÂÒ Ô‰ÓÂ‬‬ ‫‪,‰ÏÈÏ·Â ÌÂÈ· ‰¯Â˙ „ÂÓÏ˙· ÔȘÒÂÚ‬‬ ‫‪ÈÙÓ ˘È‡ ‰ÚÂÓ˘‰ ȘÈ˙ÚÓ ÏÏÎÓ Ì‰Â‬‬ ‫‡‪ , ȷ¯ ‰˘Ó ÈÙÓ ,˘È‬עכ"ל‪ .‬ועליהם‬

‫בגדרי מצות תלמוד תורה‬

‫ציוו חז"ל באומרם )אבות א' מט"ו(‪,‬‬ ‫˘‪.Ú·˜ Í˙¯Â˙ ‰˘Ú ,¯Ó‡ ȇÓ‬‬ ‫ובפירוש המאירי שם כתב וז"ל‪‰˘Ú ,‬‬ ‫˙‪Í˙·ÏÓ ‡‰˙˘ ¯ÓÂÏÎ ,Ú·˜ Í˙¯Â‬‬ ‫‪,Ú·˜ Í˙¯Â˙ ,ÔÓ„ÊÈ ¯˘‡Î ȇ¯Ú‬‬ ‫עכ"ל‪ .‬והם אלו הזוכים לכתרה של‬ ‫תורה‪ ,‬כדברי הרמב"ם )פ"ג הל"ו(‪ÈÓ ,‬‬ ‫˘ ˘‡‪,ȇ¯Î ÂÊ ‰ÂˆÓ ÌÈÈ˜Ï Â·Ï Â‬‬ ‫‪ÁÈÒÈ ‡Ï ,‰¯Â˙ ¯˙η ¯˙ÎÂÓ ˙ÂȉÏÂ‬‬ ‫„‪ ,ÌȯÁ‡ Ìȯ·„Ï Â˙Ú‬עכ"ל‪ .‬ועוד שם‬ ‫)הלי"ג(‪„ÂÓÏÏ ‰ÂˆÓ˘ ÈÙ ÏÚ Û‡ ,‬‬ ‫·‪·Â¯ „ÓÏ Ì„‡ Ôȇ ,‰ÏÈÏ·Â ÌÂÈ‬‬ ‫‪‰ˆ¯˘ ÈÓ ÍÎÈÙÏ .‰ÏÈÏ· ‡Ï‡ Â˙ÓÎÁ‬‬ ‫‪Ïη ¯‰ÊÈ ,‰¯Â˙‰ ¯˙η ˙ÂÎÊÏ‬‬ ‫‪,Ô‰Ó „Á‡ ÂÏÈÙ‡ „·‡È ‡Ï ,ÂÈ˙ÂÏÈÏ‬‬ ‫·˘‪‡ˆÂÈΠ‰ÁÈ˘Â ‰È˙˘Â ‰ÏÈ· ‰ È‬‬ ‫·‪,‰ÓÎÁ ȯ·„ ‰¯Â˙ „ÂÓÏ˙· ‡Ï‡ ,Ô‰‬‬ ‫עכ"ל‪.‬‬ ‫ומבואר מלשונות הרמב"ם שמדרגה‬ ‫זו אינה חובה‪ ,‬אלא היא‬ ‫תלויה ברצונו של אדם‪ .‬ומש"כ‬ ‫'לקיים מצוה זו כראוי'‪ ,‬הכוונה‬ ‫שבוודאי כל תלמוד תורה שלומד‬ ‫האדם הוא נכלל במצוה זו‪ .‬וצורת‬ ‫המצוה בשלימותה היא כמנהג תלמידי‬ ‫חכמים‪ ,‬ככתוב בקרא )דברים ו' ז'(‪,‬‬ ‫‪Í˙·˘· ,Ì· ˙¯·„ ÍÈ ·Ï Ì˙ ˘Â‬‬ ‫··‪ ,ͯ„· Í˙ÎÏ·Â Í˙È‬ע"כ‪ .‬והכוונה‪,‬‬ ‫שיעסוק האדם בתורה בכל זמן שאינו‬ ‫תפוס בעסק אחר‪ .‬ועיין בדומה לזה‬ ‫בלשון הרמב"ם בנוגע למצות תפילין‬ ‫)פ"ד מהלכות תפילין הלכ"ה(‪ ,‬וז"ל‪˙˘Â„˜ ,‬‬ ‫˙‪ÔÓÊ Ï΢ ,‡È‰ ‰Ï„‚ Ô˙˘Â„˜ ÔÈÏÈÙ‬‬

‫כז‬

‫˘‪,ÂÚÂ¯Ê ÏÚ ̄‡ Ï˘ ¢‡¯· ÔÈÏÈÙ˙‰‬‬ ‫‪Í˘Ó Â È‡Â ,ÌÈÓ˘ ‡¯È ÂÈ Ú ‡Â‰‬‬ ‫·˘‪¯‰¯‰Ó  ȇ ,‰ÏÈË· ‰ÁÈ˘·Â ˜ÂÁ‬‬ ‫‪ȯ·„· Â·Ï ‰ ÙÓ ‡Ï‡ ,˙ÂÚ¯ ˙·˘ÁÓ‬‬ ‫‪Ì„‡ Íȯˆ ÍÎÈÙÏ ,˜„ˆ‰Â ˙Ó‡‰‬‬ ‫‪,ÌÂȉ ÏÎ ÂÈÏÚ Ô˙ÂÈ‰Ï Ï„˙˘‰Ï‬‬ ‫˘‪,·¯ ÏÚ ÂÈÏÚ Â¯Ó‡ ,‡È‰ ÍÎ Ô˙ˆÓ‬‬ ‫˙‪ÂÈÓÈ Ï΢ ,˘Â„˜‰  ȷ¯ Ï˘ „ÈÓÏ‬‬ ‫‪‡Ï· ˙ÂÓ‡ Ú·¯‡ Íω˘ ‰‡¯ ‡Ï‬‬ ‫˙‪‡Ï· ‡ ,˙ȈȈ ‡Ï· ‡ ,‰¯Â‬‬ ‫˙‪ ,ÔÈÏÈÙ‬עכ"ל‪ .‬ומבואר שזו אינה‬ ‫חובה‪ ,‬שעל חובה אין לכתוב 'צריך‬ ‫אדם להשתדל להיותן עליו כל היום‪,‬‬ ‫ומאידך כתב‪ ,‬שמצוותן כך היא‪ .‬ועל‬ ‫המצוה‬ ‫שצורת‬ ‫הכוונה‬ ‫כרחך‬ ‫בשלימותה היא שהתפילין מונחים‬ ‫עליו כל היום‪.‬‬ ‫וכן כתב הרמב"ם בהגדרת מצות‬ ‫סוכה )פ"ו הל"ה(‪ ,‬וז"ל‪‡È‰ „ˆÈÎ ,‬‬ ‫‪Ï· ‰È‰È˘ ,‰ÎÂÒ· ‰·È˘È‰ ˙ˆÓ‬‬ ‫‪,ÌÈÓȉ ˙Ú·˘ ÏÎ ‰ÎÂÒ· ¯„ ,‰˙¢Â‬‬ ‫·‪¯„ ‡Â‰˘ ͯ„Î ,‰ÏÈÏ· ÔÈ· ÌÂÈ· ÔÈ‬‬ ‫··‪˙Ú·˘ ÏΠ.‰ ˘‰ ˙ÂÓÈ ¯‡˘· Â˙È‬‬ ‫‪˙‡Â ,ȇ¯Ú Â˙È· ˙‡ Ì„‡ ‰˘ÂÚ ÌÈÓȉ‬‬ ‫‪) ¯Ó‡ ˘ ,Ú·˜ Â˙ÎÂÒ‬ויקרא כ"ג(‪˙ÂÎÂÒ· ,‬‬ ‫˙˘·‪Ìȇ ‰ ÌÈÏÎ ,„ˆÈÎ ,ÌÈÓÈ ˙Ú·˘ Â‬‬ ‫‪ ,‰ÎÂÒ· ˙‡ ‰ ˙ÂÚˆÓÂ‬עכ"ל‪ .‬ובוודאי‬ ‫אין לומר שכל פרטים אלו הם חובה‬ ‫גמורה‪ ,‬וקיי"ל שאין חובה בסוכה‬ ‫אלא באכילת קבע ובשינה‪ .‬ועל כרחנו‬ ‫כוונת הרמב"ם היא לתת ציור מקיום‬ ‫המצוה באופן שלם‪ ,‬כמו שהוא‬ ‫מתואר בפשוטו של מקרא‪.‬‬

‫כח‬

‫ואל יהי דבר זה קל בעינינו‪ ,‬לזכות‬ ‫לכתר התורה‪ .‬תלמידי חכמים‬ ‫שזכו למעלה זו‪ ,‬חיים בקירבת ד'‬ ‫בלא גבול‪ ,‬שהרי הם נושאי דבר ד'‬ ‫ויודעי שמו‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬הם מביאים‬ ‫בחייהם את השראת השכינה לארץ‪,‬‬ ‫שהרי הם המורים את דרכי ד' לכל‬ ‫העם‪ ,‬וגם בלא זה‪ ,‬עצם מציאותם‬ ‫בתוך בני ישראל מקדשת את העם‬ ‫כולו‪ ,‬ומחברת בינם לבין קונם‪,‬‬ ‫כמאמרם ז"ל )ברכות ח' ע"א(‪ÌÂÈÓ ,‬‬ ‫˘‪˘Â„˜‰Ï ÂÏ Ôȇ ˘„˜Ó‰ ˙È· ·¯Á‬‬ ‫·¯‪˙ÂÓ‡ Ú·¯‡ ‡Ï‡ ÂÓÏÂÚ· ‡Â‰ ÍÂ‬‬ ‫˘‪ ,„·Ï· ‰Îω Ï‬ע"כ‪.‬‬ ‫המדרגה הרביעית‪ ,‬היא מדרגת‬ ‫רשב"י וחבריו‪ ,‬שאמרו‬ ‫עליהם בגמ' )שבת י"א ע"א(‪ ,‬שתורתן‬ ‫אומנותן‪ ,‬ולכן פטורים מן התפילה‪.‬‬ ‫ואע"פ שמסקנת הגמ' בברכות שאין‬ ‫הלכה כרשב"י‪ ,‬והרבה עשו כרשב"י‬ ‫ולא עלתה בידן‪ ,‬מ"מ כבר דקדקו‬ ‫המחברים שרבים אינם יכולים לנהוג‬ ‫כרשב"י‪ ,‬אבל יחידים יכולים לחיות‬ ‫כן‪ ,‬ואשרי חלקם‪.‬‬ ‫ומה שנדרש מבני מדרגה זו‪ ,‬הוא‬ ‫לחיות בביטחון גמור בבורא‬ ‫העולם‪ ,‬בלי שיהיו מוטרדים כלל‬ ‫מענין הפרנסה‪ .‬ד' הוא חלקם‪ ,‬והוא‬ ‫מפרנסם מידו הרחבה‪.‬‬ ‫ועיין בזה בביאור הלכה )סי' קנ"ו ד"ה‬ ‫סופה(‪,ÔÂÂÚ ˙¯¯Â‚ ‰ÏË· ‰ÙÂÒ ,‬‬ ‫‪ÏÏÎÏ ¯Ó‡ Â‰Ê˘ ,ÌȯÙÒ‰ ·˙Î‬‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫‪˙ÂÎÊÏ ÌÈÏÂÎÈ ÌÏÂÎ Ôȇ˘ ,ÌÏÂÚ‰‬‬ ‫‪̘ÒÚ ˙ÂÈ‰Ï ,ÂÊ ‰Ó¯ ‰‚¯„ÓÏ ˙ÂÏÚÏ‬‬ ‫¯˜ ·˙‪ÌÈ„ÈÁÈ ÌÈ˘ ‡ Ï·‡ ,‰„·Ï ‰¯Â‬‬ ‫‪) ‰Ê ÔÙ‡· ˙Ú Ïη ‡ˆÓ‰Ï ÏÂÎÈ‬וזהו‬ ‫שאמרו בברכות ל"ו ע"ב הרבה עשו כרשב"י‬

‫ולא עלתה בידן ר"ל דוקא הרבה(‪‰"·˜‰Â ,‬‬ ‫·‪‰Ê ÔÈÚΠ,Ì˙Ò ¯Ù Ì‰Ï ‡ÈˆÓÈ È‡„Â‬‬ ‫‪) Ì"·Ó¯‰ ·˙Î‬פי"ג מהלכות שמיטה ויובל‬ ‫הלי"ג(‪ÏÎ ‡Ï‡ ,„·Ï· ÈÂÏ Ë·˘ ‡Ï ,‬‬ ‫‡‪¯˘‡ ,ÌÏÂÚ‰ ȇ· ÏÎÓ ˘È‡Â ˘È‬‬ ‫„·‪,ÂÚ„Ó Â È·‰Â ,Â˙‡ ÂÁ¯ ‰‬‬ ‫‪,Â˙¯˘Ï '„ È ÙÏ „ÂÓÚÏ Ï„·‰Ï‬‬ ‫‪¯˘È Íω ,'„ ˙‡ ‰Ú„Ï ,„·ÂÚÏÂ‬‬ ‫‪ÏÚÓ ˜¯Ù ÌȘÂχ‰ ‰˘Ú˘ ÂÓÎ‬‬ ‫ˆ‪¯˘‡ ÌÈ·¯‰ ˙ ·˘Á‰ ÏÂÚ Â¯‡ÂÂ‬‬ ‫·˜˘‪˘„˜ ˘„˜˙ ‰Ê ȯ‰ ,Ì„‡‰ È · Â‬‬ ‫˜„˘‪ÌÏÂÚÏ Â˙ÏÁ  ˜ÏÁ '„ ‰È‰È ,ÌÈ‬‬ ‫‪Ê"‰ÂÚ· ÂÏ ‰ÎÊÈ ,ÌÈÓÏÂÚ ÈÓÏÂÚÏÂ‬‬ ‫„·¯ ‪ÌÈ ‰ÎÏ ‰ÎÊ˘ ÂÓÎ ,ÂÏ ˜ÈÙÒÓ‰‬‬ ‫‪) ¯Ó‡ ‰"Ú „„ ȯ‰ ,ÌÈÂÂÏÏÂ‬תהילים‬ ‫ט"ז ה'(‪‰˙‡ ,ÈÒÂΠȘÏÁ ˙ Ó '„ ,‬‬ ‫˙‪ ,Èϯ‚ ÍÈÓÂ‬עכ"ל )ועיין עוד בספר נפש‬ ‫החיים שער ד' פ"ח‪ ,‬וביערות דבש חלק שני‬ ‫דרוש‬

‫ה'(‪.‬‬

‫ומדרגה זו אינה מדרגה טבעית כלל‪,‬‬ ‫והיא מצד האמת שייכת‬ ‫לימות המשיח‪ ,‬כמו שמוכח מהפסוק‬ ‫שמביא רשב"י בברייתא דמסכת‬ ‫ברכות )ישעיהו ס"א ה'(‪ ,‬ועמדו זרים‬ ‫ורעו צאנכם‪ ,‬ועיין שם בכל הפרשה‪,‬‬ ‫שמדובר על הגאולה העתידה‪ .‬אלא‬ ‫שיש בעולמנו אפשרות ליחידי כל‬ ‫דור‪ ,‬לחיות בעולם הזה כאילו הם‬

‫בגדרי מצות תלמוד תורה‬

‫במציאות אחרת לגמרי‪ .‬ולדעת רשב"י‬ ‫עצמו‪ ,‬אין מציאות של תלמיד חכם‬ ‫אלא באופן זה‪ ,‬ואילו לדידן‪ ,‬סתם‬ ‫תלמידי חכמים הם אנשי העולם הזה‪,‬‬ ‫ואילו יחידים בלבד זוכים למדרגת‬ ‫רשב"י‪.‬‬ ‫ונראה שגדר דרגה זו הוא מה‬ ‫שנאמר על רשב"י בגמ'‬ ‫)סנהדרין צ"ז ע"ב(‪˙ÂÁÙ ‡Ï ,ÈÈ·‡ ¯Ó‡ ,‬‬ ‫‪ÈÏ·˜Ó„ ȘȄˆ ‡˙È˘Â ÔÈ˙Ï˙Ó ‡ÓÏÚ‬‬ ‫‡‪ȯ˘‡ ,¯Ó‡ ˘ ,‡¯„ Ïη ‰ È΢ ÈÙ‬‬ ‫‪ÔÈ˙Ï˙ ‡È¯ËÓÈ‚· ÂÏ ,ÂÏ ÈÎÂÁ ÏÎ‬‬ ‫‪‡¯„ ,‡·¯ ¯Ó‡‰Â ,È È‡ .‰ ‡˙È˘Â‬‬ ‫„˜‪È¯Ò È Ó˙ ‡Â‰ Íȯ· ‡˘„˜ ÈÓ‬‬ ‫‡‪¯˘Ú ‰ Ó˘ ·È·Ò ,¯Ó‡ ˘ ,ȇ‰ ÈÙÏ‬‬ ‫‡‪ÈÏÎ˙ÒÓ„ ‡‰ ,‡È˘˜ ‡Ï ,ÛÏ‬‬ ‫·‡‪ÈÏÎ˙ÒÓ„ ‡‰ ,‰¯È‡Ó‰ ‡È¯Ï˜ÙÒ‬‬ ‫·‡‪È˘ÈÙ ÈÓ ,‰¯È‡Ó ‰ ȇ˘ ‡È¯Ï˜ÙÒ‬‬ ‫‪È·¯ ¯Ó‡ ‰È˜ÊÁ ¯Ó‡‰Â ,ȇ‰ ÈÏÂÎ‬‬ ‫‪,ȇÁÂÈ Ô· ÔÂÚÓ˘ È·¯ ÌÂ˘Ó ‰ÈÓ¯È‬‬ ‫¯‡‪̇ ,ÔÈËÚÂÓ Ô‰Â ‰ÈÈÏÚ È · È˙È‬‬ ‫‡‪‰‡Ó ̇ .Ì‰Ó È ·Â È ‡ ,̉ ÛÏ‬‬ ‫‪,̉ ÌÈ ˘ ̇ .Ì‰Ó È ·Â È ‡ ,̉‬‬ ‫‡ ‪ÈÏÈÈÚ„ ‡‰ ,‡È˘˜ ‡Ï .̉ È ·Â È‬‬ ‫··¯‪ ,¯· ‡Ï· ÈÏÈÈÚ„ ‡‰ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫ושמעתי ממו"ר הגרי"ש זילברמן‬ ‫זצ"ל‪ ,‬שפירוש המילים‬ ‫'בני עליה' הוא כמו 'הבית והעלייה'‪.‬‬ ‫והיינו‪ ,‬שהעולם הזה והעולם העליון‬ ‫הם כבית ועליה‪ ,‬כמו שראה יעקב‬ ‫אבינו בחלומו )בראשית כ"ח י"ב(‪,‬‬ ‫‪,‰ˆ¯‡ ·ˆÂÓ ÌÏÂÒ ‰ ‰Â ,ÌÂÏÁÈÂ‬‬ ‫‪ .‰ÓÈÈÓ˘‰ ÚÈ‚Ó Â˘‡¯Â‬וסתם בני‬

‫כט‬

‫אדם הם יושבי הארץ‪ ,‬ויש להם רק‬ ‫קשר כלדהו עם העולם העליון‪ ,‬ולכן‬ ‫הם מחויבים לנהוג בדרך ארץ‪ ,‬כפי‬ ‫כללי המציאות הארצית‪ .‬אמנם‪ ,‬רשב"י‬ ‫וחבריו הם דרים באמת בעולם‬ ‫העליון‪ ,‬ושם ביתם‪ ,‬ולפיכך עיילי‬ ‫קמיה שכינתא בלא בר‪ ,‬בלי שאלת‬ ‫רשות‪ ,‬כדרך בן בית הנכנס לביתו‪.‬‬ ‫וברור שאנשים כאלה אינם כבולים‬ ‫בהנהגת העולם והם פטורים מעמלו‬ ‫של עולם‪ .‬הם יכולים לסמוך על‬ ‫ביטחונם בד'‪ ,‬והוא מספיק להם את‬ ‫צרכיהם‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬במתניתין אמרו )אבות פ"ב מ"ב(‪,‬‬ ‫¯·‪È·¯ Ï˘  · χÈÏÓ‚ Ô‬‬ ‫‪‰¯Â˙ „ÂÓÏ˙ ‰ÙÈ ,¯Ó‡ ‡È˘ ‰ ‰„‰È‬‬ ‫‪˙ÁÎ˘Ó Ì‰È ˘ ˙ÚÈ‚È˘ ,ı¯‡ ͯ„ ÌÚ‬‬ ‫‪,‰Î‡ÏÓ ‰ÓÚ Ôȇ˘ ‰¯Â˙ ÏΠ.ÔÂÂÚ‬‬ ‫‪ ,ÔÂÂÚ ˙¯¯Â‚ ‰ÏË· ‰ÙÂÒ‬ע"כ‪ .‬ועיין‬ ‫בפירוש הרמב"ם שם‪ ,‬ובפירוש‬ ‫הרע"ב‪ ,‬שטעם משנה זו הוא‪ ,‬כדי‬ ‫שלא יישאר האדם בלי פרנסה‪,‬‬ ‫ויתבטל מן התורה‪ ,‬או אפילו ילסטם‬ ‫את הבריות‪ .‬ולפי זה משמע שכל‬ ‫ההכרח בעמל דרך ארץ‪ ,‬הוא מפני‬ ‫הצורך בפרנסה‪ .‬ורשב"י וחבריו‬ ‫פטורים מחששות אלה‪ ,‬משום שהם‬ ‫חיים תמיד לפני ד'‪ ,‬ויכולים לסמוך‬ ‫על ביטחונם בו‪ ,‬שיספיק להם דבר‬ ‫הצריך להם‪.‬‬ ‫אמנם עיין בספר דרך חיים למהר"ל‬ ‫מפראג‪ ,‬שכתב בפירוש משנה‬

‫ל‬

‫זו‪ ,‬וז"ל‪ȇ¯ ÈÎ ¯ÓÂÏ ‰ˆÂ¯˘ ‰‡¯ ,‬‬ ‫˘‪Âχ ÌȘÏÁ È ˘· ÏÓÚ Ì„‡‰ ‰È‰È‬‬ ‫‡˘¯ ‪Û‚ Ì„‡· ˘È ÈÎ ,Ì„‡· ˘È‬‬ ‫‪,˘Ù ‰ ˙ÂÓÈÏ˘ ‡È‰ ‰¯Â˙‰Â ,˘Ù Â‬‬ ‫‪Í¯ÂˆÏ Íȯˆ Ì„‡‰˘ ‰Ó ı¯‡ ͯ„Â‬‬ ‫‚‪ÈÎ ¯Ó‡ ,Ìȯ·„ ¯‡˘Â Â˙Ò ¯ÙÏ ÂÙÂ‬‬ ‫‪ Èȉ„ Ìȯ·„ È ˘· ÏÓÚ Ì„‡‰ ¯˘‡Î‬‬ ‫·„¯‪˙‚‰ ‰Ï ‰˘ÂÚ Ì„‡‰˘ ı¯‡ Í‬‬ ‫‚‪Ì„‡‰˘ ‰Ó ,ÂÏ Íȯˆ˘ ‰Ó ÂÙÂ‬‬ ‫‪‰¯Â˙‰ ‡È‰˘ Â˘Ù ˙ÂÓÈÏ˘Ï ÏÓÚ‬‬ ‫‪ÂÙ‚ ÌÈÏ˘‰Ï ı¯‡ ͯ„ ‡Â‰˘ ÂÓÎ‬‬ ‫‪ ,ÔÂÂÚ‰ ‡ˆÓ ‡Ï ʇÂ‬עכ"ל‪ .‬ועוד שם‬ ‫בהמשך‪ ,‬וז"ל‪‡Â‰ ¯Â¯· Â˘Â¯ÈÙ ,‬‬ ‫‪˜ÏÂÒÓ ÏÓÚ‰ ÏÚ· ÈÎ ,Ú„Ó È È·ÓÏ‬‬ ‫‪ÏÚÂÙÏ ˙‡ˆÏ ÏÓÚ ‡Â‰˘ ‡ËÁ‰ ÔÓ‬‬ ‫‪ÏÓÚ· Ì‰È ˘ ÂÈ‰È˘ ÍȯˆÂ ,˙ÂÓÈÏ˘‰‬‬ ‫‪˙‡ˆÏ  Èȉ„ ÏÓÚ· Ì‰È ˘ Ôȇ ̇ ÈÎ‬‬ ‫‪ÌÈÏ˘‰Ï ÏÓÚ ¯˘‡Î ÂÙ‚ „ˆÓ ÏÚÂÙÏ‬‬ ‫‚‪Â˘Ù ÌÈÏ˘‰Ï ,ı¯‡ ͯ„· ÂÙÂ‬‬ ‫·˙‪Â˘Ù Â ÂÙ‚ ʇ ˙ÈÏ΢‰ ‰¯Â‬‬ ‫‪¯ˆÈ‰ ÔÓ ˜ÏÂÒÓ ‡ËÁ‰ ÔÓ ˜ÏÂÒÓ‬‬ ‫‪ ,‡ËÁ È„ÈÏ ‡·È ‡Ï گ‰‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ומבואר בדבריו‪ ,‬שעמל המלאכה‬ ‫אינו נצרך רק בעבור‬ ‫הפרנסה‪ ,‬אלא יש בו הכרח להשלמת‬ ‫האדם‪ .‬ולפי זה צ"ב‪ ,‬מדוע רשב"י‬ ‫וחבריו אינם צריכים להשלמה זו? וכי‬ ‫להם יש רק נפש ולא גוף?‬ ‫ותחילה אבאר מה שנראה בעצם‬ ‫דברי מהר"ל מפראג‪ .‬הנה‬ ‫הבורא נטע באדם כח עצום ליצור‬ ‫ולפעול בעולם‪ .‬וכשאין האדם מבטא‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫את כוחותיו‪ ,‬ומוציאם לפועל ביצירה‬ ‫ובעשייה‪ ,‬הריהו חסר מדבר שהוא‬ ‫עיקרי ומהותי‪ .‬ורוב בני אדם‪ ,‬כיון‬ ‫שעיקר מקומם הוא בעולם הזה‪,‬‬ ‫ועיקר חיותם נמצאת בגופם‪ ,‬ממילא‬ ‫כל שלא יפעלו וייצרו בגופם‪ ,‬הריהם‬ ‫חסרים מן השלימות‪ .‬אבל רשב"י‬ ‫וחבריו‪ ,‬שהם בני עליה‪ ,‬ועיקר מקומם‬ ‫הוא העולם העליון‪ ,‬אין עיקר חיותם‬ ‫בגופם‪ ,‬והיצירה הרוחנית של נפשם‪,‬‬ ‫היא בעבורם כמו פעולה ויצירה‬ ‫גשמית ממש‪ ,‬ודי להם בזה כדי‬ ‫לשכח עוון‪.‬‬ ‫ובני המדרגה השניה‪ ,‬הקובעים עיתים‬ ‫לתורתם‪ ,‬נראה לחלקם לשתי‬ ‫מדרגות‪ .‬ואע"ג שאין חלוקה זו‬ ‫שייכת ביסודה להלכות תלמוד תורה‪,‬‬ ‫מ"מ אמרתי להביא ענין זה לכאן‪,‬‬ ‫משום שהוא נוגע גם להבנת מקומו‬ ‫של לימוד התורה בחיי האדם‪ ,‬וממנו‬ ‫יוצאים פארות לכל צורת החיים‪.‬‬ ‫הנה רבינו הרמח"ל כתב מהדורה‬ ‫קמא לספר מסילת ישרים )יצא‬ ‫לאור בהוצאת אופק‪ ,‬ירושלים תשנ"ד‪ ,‬מכתב יד‬ ‫של הרמח"ל בעצמו‪ ,‬שהיה גנוז בספריה‬

‫במוסקבה(‪ .‬שם בתחילת הספר הוא‬ ‫פותח בבירור סוגיה‪ ,‬שהיא 'הפינה‬ ‫הראשונה‪ ,‬והיא היסודית באמת'‪.‬‬ ‫מבואר שם‪ ,‬שיש בין בני אדם שתי‬ ‫דעות עקרוניות ביחס לעיקר חובת‬ ‫האדם בעולמו‪ .‬הקבוצה הראשונה‬ ‫מבינה‪ ,‬ש'עיקר ענינו של האדם הוא‬

‫בגדרי מצות תלמוד תורה‬

‫ליהנות בטוב העולם‪ ,‬ולשבוע ממנו‪,‬‬ ‫והמצוות דבר הכרחי אליו'‪ .‬היינו‪,‬‬ ‫שאדם מישראל אמור לחיות בעולמו‪,‬‬ ‫ולהשתדל להשיג בו חיי אושר‬ ‫ושמחה בעניני העולם‪ ,‬ממש כפי‬ ‫שנוהגים אלה שאינם מבני ברית‪ .‬אלא‬ ‫שכיון שהאדם הוא נברא‪ ,‬ובורא‬ ‫העולם כרת ברית עם עמו ישראל‪,‬‬ ‫נמצא האדם מחויב לשלם לבוראו את‬ ‫אשר גזרה תורה‪ ,‬ולכן הוא מחויב‬ ‫בתורה ובמצוות‪ .‬לפי הבנה זו‪ ,‬עסק‬ ‫התורה והמצוות אינו צריך היו מרכז‬ ‫חיי האדם‪ ,‬אלא כמין מס שהוא צריך‬ ‫ומוכרח לשלם‪.‬‬ ‫אמנם בני הדעה השניה מבינים‪,‬‬ ‫שהאדם נברא בעבור עבודתו‬ ‫את ד'‪ ,‬ולימוד התורה והמצוות‬ ‫צריכים להיות מרכז חייו בעולם‪.‬‬ ‫ועיי"ש בדברי הרמח"ל‪ ,‬שהאריך‬ ‫לשלול את הדעה הראשונה‪ ,‬ולהוכיח‬ ‫את השניה‪ .‬ובסוף הדברים כתב‪ ,‬וז"ל‪,‬‬ ‫‪‡Â‰ Ì„‡‰ ˙·ÂÁ ¯˜ÈÚ ÈÎ ,ÔÈ„Ï Â ÈÎÊ‬‬ ‫‪ͯ·˙È ‡¯Â·Ï ˜¯ Â˙ÈÈ Ù ÏÎ ˙ÂȉÏ‬‬ ‫˘‪˙ÈÏÎ˙ Ì¢ ÂÏ ‰È‰È ‡Ï˘Â ,ÂÓ‬‬ ‫‡‪ ,¯Á‬עכ"ל‪.‬‬ ‫וזכור אזכור בעונג ובאהבה‪ ,‬איך‬ ‫ספר‬ ‫ללמוד‬ ‫כשהתחלתי‬ ‫מסילת ישרים לפני מו"ר זצ"ל‪ ,‬ועדיין‬ ‫לא יצאה לאור המהדורה קמא שלו‪,‬‬ ‫העלה מו"ר מיד בתחילת הלימוד‬ ‫שאלה קרובה עד מאד לדיון הנ"ל‪.‬‬ ‫והוא‪ ,‬האם כל אדם מישראל מחויב‬

‫לא‬

‫שתהיה עבודת ד' מרכז חייו‪ ,‬או שיש‬ ‫מקום גם לבני אדם שעיקר חייהם‬ ‫הוא השגת עניני העולם הזה‪ ,‬אלא‬ ‫שהם מודעים לחובתם לקיים את‬ ‫התורה ומצוותיה‪ ,‬והם עושים זאת‬ ‫כחובה צדדית המוטלת עליהם‪.‬‬ ‫והאריך מו"ר לבאר ששאלה זו היא‬ ‫השאלה הראשונה בדרכי עבודת ד'‪,‬‬ ‫והיא נוגעת לכל חיי האדם בכל ימי‬ ‫חייו‪.‬‬ ‫וקרא מו"ר את המשפטים הראשונים‬ ‫בספר מסילת ישרים‪„ÂÒÈ ,‬‬ ‫‪‰ÓÈÓ˙‰ ‰„·ډ ˘¯Â˘Â ˙„ÈÒÁ‰‬‬ ‫‪‰Ó Ì„‡‰ ψ‡ ˙Ó‡˙È ¯¯·˙È˘ ,‡Â‰‬‬ ‫‪ÌÈ˘È˘ Íȯˆ ‰ÓÏ ,ÂÓÏÂÚ· Â˙·ÂÁ‬‬ ‫‪ÏÓÚ ‡Â‰ ¯˘‡ Ïη Â˙Ó‚Ó ÂË·Ó‬‬ ‫‪ ¯‰˘ ‰Ó ‰ ‰Â .ÂÈÈÁ ÈÓÈ ÏÎ‬‬ ‫‪Ì„‡‰˘ ,‡Â‰ ‰Î¯·Ï Ì Â¯ÎÈÊ Â ÈÓÎÁ‬‬ ‫‪,'‰ ÏÚ ‚ Ú˙‰Ï ‡Ï‡ ‡¯· ‡Ï‬‬ ‫‪‚ Ú˙‰ Â‰Ê˘ ,Â˙ È΢ ÂÈÊÓ ˙ ‰ÈÏÂ‬‬ ‫‪ÌÈ Â„ÈÚ‰ ÏÎÓ Ï„‚‰ Ô„Èډ È˙ÈÓ‡‰‬‬ ‫˘‪ ,‡ˆÓÈ‰Ï ÌÈÏÂÎÈ‬עכ"ל‪ .‬ואמר‪,‬‬ ‫שמבואר מדברי הרמח"ל‪ ,‬שיש חובה‬ ‫לאדם לשים מבטו ומגמתו בכל אשר‬ ‫הוא עמל כל ימי חייו‪ ,‬להשיג קרבת‬ ‫ד'‪ ,‬ולהגיע אל התכלית שלמענה‬ ‫נברא‪ ,‬להתענג על ד' וליהנות מזיו‬ ‫שכינתו‪.‬‬ ‫ואמר‪ ,‬שכדברי הרמח"ל נראה‬ ‫בפשוטי המקראות בפרשה‬ ‫ראשונה של קריאת שמע‪˙‡ ˙·‰‡Â' .‬‬ ‫„' ‡‪Í˘Ù Ïη ͷ·Ï Ïη ÍȘÂÏ‬‬

‫לב‬

‫‪˙¯·„ ÍÈ ·Ï Ì˙ ˘Â' .'Í„Â‡Ó ÏηÂ‬‬ ‫·‪,ͯ„· Í˙ÎÏ·Â Í˙È·· Í˙·˘· ,Ì‬‬ ‫‪.'ÍÓ˜·Â ͷ΢·Â‬‬ ‫ובוודאי אין הכוונה שעיקר עסק‬ ‫האדם מבחינת הזמן צריך‬ ‫להיות בתורה ובעבודת ד'‪ ,‬שהרי בני‬ ‫אדם רבים צריכים לעמול במלאכתם‬ ‫שעות רבות ביום‪ ,‬וכמו שאמרנו הם‬ ‫יוצאים ידי חובתם בקביעות עיתים‬ ‫לתורה‪ .‬אלא הכוונה שיראה האדם‬ ‫את חייו כולם כעבודת קודש לתיקון‬ ‫נפשו לפני בוראו‪ .‬וישתדל לזכור‬ ‫תמיד שכל עניניו הם רצון ד'‪ ,‬ודרך‬ ‫להתקרב אליו‪ .‬ובאמת‪ ,‬דרך ישראל‬ ‫הכשרים להתייחס לעמל הפרנסה‬ ‫ולשאר עניני העולם הזה כקיום מצוה‬ ‫וכהליכה בדרך הישר והטוב בעיני ד'‪.‬‬ ‫והרי זהו באמת רצון ד' מרוב בני‬ ‫עמו‪ ,‬שינהלו את חייהם בדרכי‬ ‫התורה‪ ,‬ויעסקו ביישובו של עולם‪,‬‬ ‫כדברי הכתוב )ישעיהו מ"ה י"ח(‪‰Î ÈÎ ,‬‬ ‫‡‪,ÌȘÂχ‰ ‡Â‰ ÌÈÓ˘‰ ‡¯Â· ,'„ ¯Ó‬‬ ‫‪‡Ï ,‰ ÂÎ ‡Â‰ ,‰˘ÂÚ ı¯‡‰ ¯ˆÂÈ‬‬ ‫˙‪ ,‰¯ˆÈ ˙·˘Ï ‰‡¯· ‰Â‬ע"כ‪.‬‬ ‫וכשיתבונן האדם יראה‪ ,‬שכמעט כל‬ ‫מעשיו המותרים לפי התורה‪ ,‬הם‬ ‫מצוות גמורות‪ ,‬ורק שצריך האדם‬ ‫להשתדל לזכור זאת‪ ,‬ולחיות לפני ד'‬ ‫בכל עניניו‪ .‬וזהו שאמרו חז"ל )ברכות‬ ‫ס"ג ע"א(‪ȉÂÊȇ ,‡¯Ù˜ ¯· ˘¯„ ,‬‬ ‫‪ÔÈÈÂÏ˙ ‰¯Â˙ ÈÙ‚ Ï΢ ‰ ˘ ‰˘¯Ù‬‬ ‫·‪) ,‰‬משלי ג' ו'( ·‪‰ڄ ÍÈί„ ÏÎ‬‬ ‫‪ ,ÍÈ˙ÂÁ¯Â‡ ¯˘ÈÈ ‡Â‰Â‬ע"כ‪.‬‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫זכינו לדין‪ ,‬שיש שני אופנים‬ ‫לתורה‪,‬‬ ‫עיתים‬ ‫בקביעות‬ ‫האחד הוא מי שעושה זאת במסגרת‬ ‫המס שהוא מחויב לקונו‪ ,‬והשני הוא‬ ‫מי שחי כל ימיו לפני ד'‪ ,‬וקביעות‬ ‫העיתים שלו לתורה היא הזמן היקר‬ ‫והחביב ביומו‪ ,‬ומעסק התורה הוא‬ ‫יונק כח וחיות לשאר הענינים שהוא‬ ‫עוסק בהם‪ ,‬כדי לצרפם לקדושה‬ ‫ולקרבם לפני בוראו‪.‬‬ ‫ואסיים דברי בעוד ענין אחד של‬ ‫דרוש‪ ,‬שיש בו‪ ,‬לדעתי‬ ‫נקודת אמת גדולה מאד‪.‬‬ ‫הנה עיקר היהדות הוא הקשר שיש‬ ‫בין כנסת ישראל לאבינו‬ ‫שבשמים‪ ,‬כמבואר בתורה‪ ,‬שבכתב‬ ‫ושבעל פה‪ .‬והצינור המקשר הוא‬ ‫המקדש‪ ,‬שהוא מקום השראת השכינה‪.‬‬ ‫משם יוצאת הקדושה לכל ישראל‪,‬‬ ‫ככתוב )שמות כ"ה ח'(‪˘„˜Ó ÈÏ Â˘Ú ,‬‬ ‫‪ ,ÌÎÂ˙· È˙ ΢Â‬ואמרו חכמי לב‪,‬‬ ‫בתוכו לא נאמר‪ ,‬כי אם בתוכם‪ ,‬בתוך‬ ‫כל אחד ואחד מישראל‪ .‬וזהו באמת‬ ‫פשוטו של מקרא ממש‪ ,‬שהרי‬ ‫השראת השכינה במקדש באה מפני‬ ‫שחפץ ד' לשכון כבוד בתוך עם‬ ‫ישראל‪ .‬והכוונה היא שידעו ויחושו‬ ‫כל העם‪ ,‬שד' שוכן בתוכם‪.‬‬ ‫ומשחרב בית המקדש‪ ,‬אין לו‬ ‫להקב"ה אלא ד' אמות‬ ‫של הלכה בלבד‪ .‬והכוונה‪ ,‬שלומדי‬

‫לג‬

‫בגדרי מצות תלמוד תורה‬

‫התורה הם שמחזיקים בידם את‬ ‫השראת השכינה‪ ,‬ומהם מתקדשים כל‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫ומצאנו במקדש שלוש דרגות‬ ‫בהשראת השכינה‪ .‬האחת‪,‬‬ ‫קודש הקדשים‪ ,‬שם ארון הברית‬ ‫והכרובים‪ ,‬וזהו מקור כל הקדושה‬ ‫בעולמנו‪ .‬שם‪ ,‬כביכול‪ ,‬נמצאת עצם‬ ‫הברית שכרת הקב"ה עם ישראל‪.‬‬ ‫מקום זה‪ ,‬באמת‪ ,‬איננו שייך למציאות‬ ‫העולמית הרגילה‪ .‬אין אדם נכנס לשם‪,‬‬ ‫כי אם ביום הכיפורים‪ .‬וסימנך‪ ,‬מה‬ ‫שאמרו חז"ל )מגילה י' ע"ב(‪È·¯ ¯Ó‡ ,‬‬ ‫‪, È˙·‡Ó  Ȅȷ ˙¯ÂÒÓ ‰Ê ¯·„ ,ÈÂÏ‬‬ ‫‪ ,‰„ÈÓ‰ ÔÓ Â È‡ Ô¯‡ ̘Ó‬ע"כ‪.‬‬ ‫הדרגה השניה‪ ,‬היא ההיכל‪ .‬זהו‬ ‫כביכול הבית שציוה הקב"ה‬ ‫לבנות בעבורו‪ .‬שם נמצאים השולחן‬ ‫והמנורה‪ ,‬שהם מסממני בית מגורים‪,‬‬ ‫ושם‪ ,‬כביכול‪ ,‬בית ד'‪ .‬ומצאנו‬ ‫שההיכל נקרא בסתם אוהל מועד‪,‬‬ ‫ככתוב בתורה )ויקרא ט"ז ט"ז(‪ÔΠ,‬‬ ‫‪Ì˙ȇ Ô΢‰ ,„ÚÂÓ Ï‰Â‡Ï ‰˘ÚÈ‬‬ ‫·˙‪ ,Ì˙‡ÓÂË ÍÂ‬ע"כ‪ .‬וזוהי בחינה‬ ‫נוספת בקרבת ד' ובקשר שלו עם‬ ‫ישראל‪ ,‬שהרי הוא בחר‪ ,‬כביכול‪,‬‬ ‫לרדת מגבהי מרומים‪ ,‬ולשכון בתוכנו‪.‬‬ ‫הדרגה השלישית‪ ,‬היא העזרה‪ ,‬או‬ ‫חצר אוהל מועד‪ .‬שם יש‬ ‫בחינה נוספת של השראת השכינה‪,‬‬ ‫שהרי שם נעשית עיקר העבודה‪,‬‬ ‫ולשם באים ישראל להתפלל לפני ד'‬

‫ולעובדו בקרבנות‪ .‬וגם בזה יש גילויי‬ ‫נפלא של הקשר שבינינו לבינו‪ ,‬ית'‪,‬‬ ‫שהוא חפץ בעבודתנו‪ ,‬ויורד מן שמיא‬ ‫לקבל אותה‪ .‬על בחינה זו נאמר‬ ‫בתורה )ויקרא ט' כ"ג‪-‬כ"ד(‪‰˘Ó ‡Â·È ,‬‬ ‫‪Âί·È ‡ˆÈ ,„ÚÂÓ Ï‰‡ χ Ô¯‰‡Â‬‬ ‫‡˙ ‪.ÌÚ‰ ÏΠχ '„ „·Π‡¯È ,ÌÚ‰‬‬ ‫‪ÏÚ Ï·˙ ,'„ È ÙÏÓ ˘‡ ‡ˆ˙Â‬‬ ‫‪‡¯È ,ÌÈ·ÏÁ‰ ˙‡Â ‰ÏÂÚ‰ ˙‡ Á·ÊÓ‰‬‬ ‫‪ ,Ì‰È Ù ÏÚ ÂÏÙÈ  ¯È ÌÚ‰ ÏÎ‬ע"כ‪.‬‬ ‫הרי שגם קבלת הקרבנות היא בחינה‬ ‫של גילוי והשראת השכינה‪.‬‬ ‫ונראה‪ ,‬ששלושת המדרגות הללו‬ ‫בהשראת השכינה‪ ,‬עומדות‬ ‫כנגד שלושת המדרגות העליונות‬ ‫שמנינו בענין תלמוד תורה‪ .‬ועל כולן‬ ‫נאמר שמיום שחרב ביהמ"ק אין‬ ‫להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של‬ ‫הלכה בלבד‪ .‬קודש הקדשים עומד‬ ‫כנגד רשב"י וחבריו‪ ,‬שמציאותם היא‬ ‫מחוץ לסדרי העולם‪ ,‬הם קודש לגמרי‪,‬‬ ‫בלתי לד' לבדו‪ .‬ועיין בלשון הרמב"ם‬ ‫שהבאנו לעיל‪ÏÎÓ ˘È‡Â ˘È‡ ÏÎ ,‬‬ ‫·‡‪,Â˙‡ ÂÁ¯ ‰·„ ¯˘‡ ,ÌÏÂÚ‰ È‬‬ ‫‪'„ È ÙÏ „ÂÓÚÏ Ï„·‰Ï ,ÂÚ„Ó Â È·‰Â‬‬ ‫‪Íω ,'„ ˙‡ ‰Ú„Ï ,„·ÂÚÏ ,Â˙¯˘Ï‬‬ ‫‪ÏÚÓ ˜¯Ù ÌȘÂχ‰ ‰˘Ú˘ ÂÓÎ ¯˘È‬‬ ‫ˆ‪¯˘‡ ÌÈ·¯‰ ˙ ·˘Á‰ ÏÂÚ Â¯‡ÂÂ‬‬ ‫·˜˘‪˘„˜ ˘„˜˙ ‰Ê ȯ‰ ,Ì„‡‰ È · Â‬‬ ‫˜„˘‪ÌÏÂÚÏ Â˙ÏÁ  ˜ÏÁ '„ ‰È‰È ,ÌÈ‬‬ ‫‪ ,ÌÈÓÏÂÚ ÈÓÏÂÚÏÂ‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ההיכל‪,‬‬

‫שהוא מקומו וביתו של‬ ‫הקב"ה בעולמנו‪ ,‬הוא כנגד‬

‫לד‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫סתם תלמידי חכמים‪ ,‬שמקומם‬ ‫בעולמנו‪ ,‬הם נוהגים לפי סדרי‬ ‫ומציאות העולם הזה‪ ,‬אלא שהם‬ ‫מייחדים את חייהם ללימוד התורה‬ ‫ולעבודתו ית'‪ .‬בהם נמצאת עיקר‬ ‫השראת השכינה בתוך ישראל כולם‪,‬‬ ‫שהרי תלמידי חכמים אלה אינם‬ ‫נבדלים מהמציאות הכללית של העם‬ ‫כולו‪.‬‬

‫המדרגה השלישית היא חצר אוהל‬ ‫מועד‪ ,‬שהוא מקומם של‬ ‫ישראל‪ ,‬ועם כל זה הוא קודש והוא‬ ‫מקום העבודה והפניה אל בורא‬ ‫העולם‪ .‬כנגד זה עומדים אותם‬ ‫הקובעים עיתים לתורה‪ ,‬ועם כל זה‬ ‫כל חייהם הם לפני ד' ובעבודתו‪.‬‬ ‫יתן ד' חלקנו בתורתו‪.‬‬

‫עשה כ‬

‫לבנות בית הבחירה‬ ‫היא ‪Ì˘ ,‰¯ÈÁ·‰ ˙È· ˙ ·Ï ‰ÂˆӉ‬‬ ‫˙‪˘‡‰ ˙¯Ú·‰Â ,‰·¯˜‰‰ ‡‰‬‬ ‫˙‪ .ÌÈÏ‚¯· ı·Ș‰ Ì˘Â ,„ÈÓ‬וכן בריש‬ ‫הלכות בית הבחירה‪‰˘Ú ˙ÂˆÓ ,‬‬ ‫‪Ìȷȯ˜Ó ˙ÂÈ‰Ï ÔÎÂÓ ,'„Ï ˙È· ˙¢ÚÏ‬‬ ‫·‪˘ÂÏ˘ ÂÈχ ÔÈ‚‚ÂÁ ,˙ ·¯˜‰ Â‬‬ ‫‪.˘„˜Ó ÈÏ Â˘Ú '‡ ˘ ,‰ ˘· ÌÈÓÚÙ‬‬ ‫מבואר שגדר המקדש אליבא דהר"מ‬ ‫הוא בית להקרבה‪ ,‬וכדבריו‬ ‫כתוב בקרא דדברי הימים )ב' ז' י"ב(‪,‬‬ ‫‪.Á·Ê ˙È·Ï ÈÏ ‰Ê‰ ̘ӷ È˙¯Á·Â‬‬ ‫אמנם בקרא דפרשת תרומה‪ ,‬שזהו‬ ‫מקור המצוה בתורה‪ ,‬כתיב‪ÈÏ Â˘Ú ,‬‬ ‫‪ ,ÌÎÂ˙· È˙ ΢ ˘„˜Ó‬והיינו שעיקר‬ ‫המקדש בא להיות בית לד'‪ ,‬שבא‬ ‫לשכון בישראל‪ ,‬ושמא י"ל שלכן‬ ‫הוסיף הר"מ את עניין העלייה לרגל‪,‬‬ ‫שבזה בא לידי ביטוי השראת השכינה‬ ‫בישראל‪ ,‬ושהעם שוכנים סביב‬ ‫למקדש‪ ,‬כדכתיב בעניין המשכן שהיה‬

‫במדבר‪ ,‬סביב לאוהל מועד יחנו‪.‬‬ ‫ולדורות בא"י‪ ,‬מתקיים ומתבטא העניין‬ ‫הזה בעלית ישראל לרגל‪.‬‬ ‫ובאמת דברי הרמב"ם שהבית נועד‬ ‫לעבודה וזהו עיקר ענינו‪,‬‬ ‫הם צריכים ביאור‪ ,‬חדא כמו שכתבנו‪,‬‬ ‫שבתורה מבואר שהבית נועד להשראת‬ ‫השכינה‪ ,‬ויותר נראה לשים כעיקר את‬ ‫הנאמר בתורה‪ ,‬ולא את מה שנא'‬ ‫בספר דה"י‪ ,‬ובפרט שבדברי שלמה‬ ‫בספר מלכים כתוב כדברי התורה‪.‬‬ ‫ועוד יותר‪ ,‬שאנו רואים שאין ההקרבה‬ ‫נעשית בבית כלל‪ ,‬אלא בחצר אוהל‬ ‫מועד‪ .‬ואיך אפשר לומר שתכלית‬ ‫הבית היא ההקרבה? וזה נראה תמוה‬ ‫לומר‪ ,‬שבונים בית כדי שיקריבו‬ ‫קרבנות בחצרו‪ .‬ויותר נראה להבין את‬ ‫גדר הדברים שאחר שקבע השי"ת את‬ ‫ביתו בבית הזה‪ ,‬נתחייבנו לכבדו‬ ‫ולהביא קרבנות לפניו בחצר ביתו‪.‬‬

‫לבנות בית הבחירה‬

‫לה‬

‫בנין המקדש‪ ,‬ובניין המזבח נכלל‬ ‫במצוות עבודת הקרבנות‪ .‬אלא שלא‬ ‫מצאנו חילוק כזה לא להרמב"ם ולא‬ ‫להרמב"ן‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫והנה‪ ,‬בתוך דבריו כתב הרמב"ם‪,‬‬ ‫שאין אנו מונים בנין כלי‬ ‫המקדש כמצווה בפני עצמה‪ ,‬משום‬ ‫שהם נחשבים לחלקי בניין הבית‪,‬‬ ‫והכל מצווה אחת‪ .‬ויעויין בדברי‬ ‫הרמב"ן בהשגותיו למצווה ל"ג‪,‬‬ ‫שכתב שם שלא מצאו חן בעיניו‬ ‫דברי הרמב"ם‪ ,‬משום שהמקדש‬ ‫והכלים הם שני דברים נפרדים‪ ,‬ואינם‬ ‫מעכבים זה את זה‪ .‬והוא ז"ל נמנע‬ ‫מלמנותם‪ ,‬משום שהם נכללים במצוות‬ ‫העבודה הנעשית בהם‪ .‬ובאמת דברינו‬ ‫כאן הם הרקע למחלוקת זו בין‬ ‫הרמב"ם והרמב"ן‪ ,‬שלהרמב"ם הבית‬ ‫כולו נועד לעבודה‪ ,‬ולכן הכלים הם‬ ‫חלק ממנו‪ ,‬ואילו להרמב"ן הבית הוא‬ ‫עניין אחד‪ ,‬לבנות מקום להשראת‬ ‫השכינה‪ ,‬והכלים הם מכשירי מצוה‬ ‫לעבודה הנעשית בהם‪ ,‬ולכן עשייתם‬ ‫נכללת במצוות העבודה‪.‬‬

‫ויש עוד מקום להעיר לשיטת‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬מדוע לא נאמר שכל‬ ‫הבית כולו הוא הכשר לעבודה‬ ‫הנעשית בו‪ ,‬ושלא תמנה מצות‬ ‫בנייתו‪ ,‬כדרך שכתב הרמב"ן בבניין‬ ‫הכלים‪.‬‬

‫אלא שמתוך דברינו למעלה באנו‬ ‫למחשבה שיש הבדל וחילוק‬ ‫בין עבודת הקרבנות ללחם הפנים‬ ‫והדלקת המנורה‪ ,‬שעבודת הקרבנות‬ ‫באה באמת כדי לכבד את המלך‬ ‫ששיכן שמו בבית‪ ,‬והיא עניין נפרד‬ ‫מהבית עצמו‪ ,‬שעניינו להכין בית לד'‪.‬‬ ‫אבל השולחן והמנורה והעבודה‬ ‫הנעשית בהם‪ ,‬באו להשלים את צורת‬ ‫הבית‪ ,‬שכן ראוי לבית שיהיה בו‬ ‫שולחן ועליו לחם‪ ,‬ומנורה ובה נרות‬ ‫דולקים להאיר‪ .‬ולפי זה היה צריך‬ ‫לומר‪ ,‬שכלי הבית נכללים במצות‬

‫ומצאנו הבדל היוצא בין שיטת‬ ‫הרמב"ם לשיטת הרמב"ן‪,‬‬ ‫בנוגע לארון הברית‪ ,‬שלהרמב"ם כל‬ ‫הכלים נכללים בצורת הבית‪ ,‬וכולן‬ ‫מצוה אחת‪ ,‬ואילו להרמב"ן כל‬ ‫הכלים שיש בהם עבודה מצות‬ ‫עשייתן ומצות העבודה שבהם הן‬ ‫מצוה אחת‪ ,‬ואילו הארון אין בו‬ ‫עבודה כלל‪ ,‬ולכן עשייתו היא מצוה‬ ‫בפ"ע‪ .‬ולי יש טעם אחר לחלק בין‬ ‫הארון לשאר הכלים‪ .‬כל הכלים‬ ‫עניינם הוא אחר שיש בית‪ ,‬ואו שהם‬ ‫פרטים בו‪ ,‬או שהם הכנה לעבודה‬

‫ולגוף הדברים הייתי אומר שעכ"פ‬ ‫עבודת השולחן בלחם הפנים‪,‬‬ ‫ועבודת המנורה בהדלקת הנרות‪ ,‬הן‬ ‫מצוות בפני עצמן‪ ,‬למרות שעניינן‬ ‫להשלמת צורת הבית‪ ,‬משום שלא‬ ‫יעלה על הדעת שלחם הפנים והנרות‬ ‫יעכבו במצות בנין הבית‪ ,‬וממילא‬ ‫עשייתן צריכה להיות נכללת במצות‬ ‫עבודתם‪ ,‬ולא בבנין הבית‪.‬‬

‫לו‬

‫הנעשית בבית‪ .‬ואילו הארון אינו‬ ‫מכלי הבית‪ ,‬אלא הוא עניין בפ"ע‪.‬‬ ‫שהרי נראה שהבית כולו נבנה לכבוד‬ ‫הארון ולהיות לו בית‪ .‬ובכמה מקומות‬ ‫נקרא המשכן כולו משכן העדות‪,‬‬ ‫והעדות היא הלוחות הנמצאות בארון‪,‬‬ ‫ככתוב )שמות כ"ה ט"ז(‪Ô¯‡‰ χ ˙˙  ,‬‬ ‫‡˙ ‪ .ÍÈχ Ô˙‡ ¯˘‡ ˙„ډ‬וכל‬ ‫קדושת המקדש היא מחמת קדושת‬ ‫הארון ולוחות העדות‪ .‬ולפי זה קשה‬ ‫לומר שמצות עשית הארון תהיה‬ ‫נכללת במצות בנין המקדש‪.‬‬ ‫ולא אמנע מלהזכיר כאן קושיה‬ ‫נפלאה ששמעתי בשם החת"ס‪,‬‬ ‫איך נתקדש בית שני בקדושת‬ ‫המקדש‪ ,‬הרי לא היה בו ארון? וזוהי‬ ‫קושיה גדולה למעיין בה‪.‬‬ ‫וצריכים אנו ליישב שאחר שנבנה‬ ‫הבית הראשון‪ ,‬ונתקדש‬ ‫מקומו לעולם‪ ,‬ומקום הארון נתקדש‬ ‫בקדושת השכינה‪ ,‬הרי ראוי המקום‬ ‫הזה לבנות סביבו בית‪ ,‬כראוי לכבוד‬ ‫השכינה‪.‬‬ ‫ובדרך אגב אכתוב כאן מה שנראה‬ ‫לי בביאור האיסור להסיר‬ ‫את בדי הארון‪ ,‬שמנה הר"מ בל"ת‬ ‫פ"ו‪ ,‬מה שלא נצטווינו בשאר כלים‬ ‫שיש להם בדים‪ .‬ונראה שזה בא‬ ‫להעיד שאין המקדש מקום הארון‪,‬‬ ‫אלא המקדש נבנה סביב לארון‪,‬‬ ‫והארון עומד כמציאות בפני עצמה‪.‬‬ ‫ויש לזה גם נפ"מ למעשה‪ ,‬שהארון‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫עשוי לקחתו במלחמה‪ ,‬מה שלא שייך‬ ‫כשאר הכלים‪ .‬והכל מפני שהארון‬ ‫אינו שייך למקומו‪ ,‬וקדושתו ועניינו‬ ‫היא מצד עצמו‪.‬‬ ‫ומה שכתב הר"מ בהגדרת המקדש‪,‬‬ ‫והבערת האש תמיד‪ ,‬לכאורה‬ ‫הכוונה לאש על המזבח‪ ,‬שנצטווינו‬ ‫בתורה )ויקרא ו' ו'(‪„˜Â˙ „ÈÓ˙ ˘‡ ,‬‬ ‫‪ .‰·Î˙ ‡Ï ,Á·ÊÓ‰ ÏÚ‬אלא דצ"ע‬ ‫מדוע ראה הרמב"ם בזה עניין מרכזי‬ ‫ומהותי כל כך‪ ,‬להעמידו כיסוד‬ ‫בצורת המקדש כולו‪ .‬ולגבי המנורה‬ ‫למדנו בגמ' שנר המערבי היה דולק‬ ‫תמיד‪ ,‬והוא עדות לכל באי עולם‬ ‫שהשכינה שורה בישראל‪ ,‬ואם לזה‬ ‫נתכוון הר"מ‪ ,‬יותר קל להבין דבריו‪.‬‬ ‫אמנם אין נראה שלזה כוונת דבריו‪,‬‬ ‫שהרי אין זה דין מדיני התורה שיהא‬ ‫נר המערבי דולק תמיד‪ ,‬אלא הנהגה‬ ‫אלוקית‪ ,‬ואין טעם כל כך שיכניס‬ ‫הרמב"ם דבר זה בתוך הגדרת‬ ‫המצווה‪ .‬ובפרט שלכל עניין נר‬ ‫המערבי אין ביטוי בתורה שבכתב‪.‬‬ ‫ושמא גם החיוב שתהיה אש תמיד‬ ‫על המזבח הוא כדי להראות שאין‬ ‫השכינה שובתת בלילה‪ ,‬והבית הוא‬ ‫מקום להשראת השכינה תמיד‪ ,‬ואכתי‬ ‫צ"ב בדברי הר"מ‪.‬‬ ‫ובתוך דבריו‪ ,‬נחית הרמב"ם לבאר‬ ‫הפסוקים בעניין המזבח‪,‬‬ ‫דכתיב )שמות כ' כ"א(‪ ,‬מזבח אדמה‬ ‫תעשה לי‪ ,‬ומפני שדבריו בעניין זה‬ ‫צריכים ביאור‪ ,‬אשתדל לבארם‪.‬‬

‫לז‬

‫לבנות בית הבחירה‬

‫הנה כניסת הר"מ לעסוק כאן בביאור‬ ‫פסוק זה‪ ,‬הוא משום שפסוק זה‬ ‫ודאי נראה כמו מצוה בפ"ע‪ ,‬ונצרך‬ ‫הרמב"ם לבאר מדוע אין הוא מונה‬ ‫בנין המזבח כמצווה בפ"ע‪ .‬וע"ז כתב‬ ‫דפשטיה דקרא מדבר בזמן היתר‬ ‫הבמות וזהו שאומר הכתוב‪Ïη ÈÎ ,‬‬ ‫‪‡Â·‡ ÈÓ˘ ˙‡ ¯ÈÎʇ ¯˘‡ ̘Ӊ‬‬ ‫‡‪ ,ÍÈ˙ί·Â ÍÈÏ‬שפירושו שבכל מקום‬ ‫שיזכיר האדם שם ד' לעבודה‪ ,‬יבוא‬ ‫השי"ת לקבל העבודה‪ .‬והיינו‪ ,‬דודאי‬ ‫בזמן היתר הבמות יש כאן מצוה‬ ‫גמורה לעשיית המזבח מאדמה‪ ,‬ולא‬ ‫מנחושת כבמשכן‪ .‬אמנם כיון שנאסרה‬ ‫הקרבה בבמה‪ ,‬שוב אין לקרוא כאן‬ ‫מצוה‪ ,‬והריהי כמצווה שאינה נוהגת‬ ‫לדורות‪ ,‬ואינה נמנית‪.‬‬ ‫אלא שבזה לא יצא הרמב"ם ידי‬ ‫חובת ביאור‪ ,‬שהרי מצאנו‬ ‫בחז"ל )במכילתא(‪ ,‬שדרשו מפסוק זה‬ ‫שהמזבח צריך להיות מחובר לאדמה‬ ‫וקבוע בקרקע‪ ,‬והביאו הרמב"ם‬ ‫להלכה )פ"א מהלכות בית הבחירה הלי"ג(‪,‬‬ ‫וז"ל‪‡Ï‡ Â˙‡ ÔÈ˘ÂÚ Ôȇ Á·ÊÓ‰ ,‬‬ ‫· ‪) ÌÈ ·‡ ÔÈ‬גזית(‪‰¯Â˙· ¯Ó‡ ˘ ‰Ê ,‬‬ ‫‪¯·ÂÁÓ ‰È‰È˘ ,ÈÏ ‰˘Ú˙ ‰Ó„‡ Á·ÊÓ‬‬ ‫·‡„‪ÔÈÙÈÎ È·‚ ÏÚ ‡Ï ‰ ·È ‡Ï˘ ‰Ó‬‬ ‫‪ ,˙ÂÏÈÁÓ È·‚ ÏÚ ‡ÏÂ‬עכ"ל‪ .‬וכמו כן‬ ‫הפסוק הכתוב בהמשך‪Á·ÊÓ Ì‡Â ,‬‬ ‫‡· ‪ ,ÈÏ ‰˘Ú˙ ÌÈ‬בפשוטו אין כאן‬ ‫שום מצוה‪ ,‬שהרי הפסוק אומר אם‪,‬‬ ‫ומשמעותו בפשטות רשות‪ .‬אמנם‬ ‫האמת שפסוק זה נדרש בחז"ל‬

‫כחובה‪ ,‬כמו שהביא הרמב"ם את‬ ‫דברי רבי ישמעאל‪ ,‬כל אם ואם‬ ‫שבתורה רשות‪ ,‬חוץ משלושה‪ ,‬והאחד‬ ‫מהם‪ ,‬ואם מזבח אבנים‪ .‬ועכ"פ‪,‬‬ ‫הרמב"ם לדרכו‪ ,‬שכל פסוק המתפרש‬ ‫בתורה שבעל פה כמצווה‪ ,‬היה צריך‬ ‫למנותו‪ ,‬ולכן נזקק לפרש‪ ,‬שכל דינים‬ ‫אלה אינם אלא פרטי דינים בבנין‬ ‫המזבח‪ ,‬שכולו חלק מחלקי המקדש‬ ‫בכללו‪.‬‬ ‫וכיון דאתינן לדברי רבי ישמעאל‬ ‫להשתדל‬ ‫חשבתי‬ ‫אלה‪,‬‬ ‫בהבנתם‪ ,‬שיש כאן שתי תמיהות‪.‬‬ ‫חדא‪ ,‬שפשטיה דקרא מדבר בזמן‬ ‫היתר הבמות‪ ,‬והתורה באה לומר‬ ‫שאין צורך לעשות המזבח מנחושת‪,‬‬ ‫כמו במשכן‪ ,‬אלא יכולים לעשותו‬ ‫מאדמה או מאבנים‪ ,‬ואיך למדו מכאן‬ ‫חז"ל דינים גמורים במזבח של בית‬ ‫עולמים‪ .‬ואם הבינו חז"ל שיש ללמוד‬ ‫פסוקים אלה גם על מקדש קבוע‪,‬‬ ‫מניין לקחו שהוא נבנה דווקא‬ ‫מאבנים‪ ,‬הרי בקרא יש גם אופן של‬ ‫מזבח אדמה‪.‬‬ ‫ועצם הדברים שלשון אם‬ ‫כחובה‪ ,‬הוא תמוה‬ ‫שהרי בוודאי אין זה נכון‬ ‫המילות‪ ,‬ואיך שייך להבין אם‬

‫משמש‬ ‫מאד‪,‬‬ ‫בפירוש‬ ‫כחובה‪.‬‬

‫ונראה לי שיש כלל גדול בדרשות‬ ‫חז"ל בפסוקי התורה‪ ,‬שפסוק‬ ‫שלפי פשוטו אין בו משמעות‬ ‫מעשית‪ ,‬אנו מבקשים לדורשו על‬

‫לח‬

‫עניין אחר שיש בו הוראת מעשה‪.‬‬ ‫ופסוקים אלה‪ ,‬שבאו ללמד צורת‬ ‫המזבח בבמות‪ ,‬אין בהם לנו‪ ,‬כיום‪,‬‬ ‫שנאסרו הבמות‪ ,‬שום נפקותא‪ .‬לכן‬ ‫בקשו חז"ל לפרשם בדרך דרש‪,‬‬ ‫לעניין המזבח בבית עולמים‪ .‬ובאמת‬ ‫זוהי שאלה שהיו חייבים למצוא לה‬ ‫תשובה בתורה‪ ,‬איך ייבנה המזבח‬ ‫במקדש‪ .‬זה היה להם וודאי שאין‬ ‫צריכים לבנותו מנחושת כדרך המזבח‬ ‫במשכן‪ ,‬שהרי בבמות מפורש בתורה‬ ‫שאין בונים מנחושת‪ .‬וכפי הנראה‬ ‫עניין הנחושת שייך למשכן משום‬ ‫שהוא נועד לפירוק והעברה ממקום‬ ‫למקום‪ .‬אבל יש לדון אם הוא נבנה‬ ‫מאדמה או מאבנים‪ ,‬או שרשות היא‬ ‫לבנותו כך או כך‪.‬‬ ‫וזאת דרשו ממה שכתוב במזבח של‬ ‫הר גריזים והר עיבל‪ ,‬שכתוב‬ ‫בו במפורש )דברים כ"ז ו'(‪ ,‬אבנים‬ ‫שלימות תבנה את מזבח ד' אלוקיך‪.‬‬ ‫ויש באמת מקום לשאול ולחקור‪,‬‬ ‫מדוע בבמות אפשר לבנותו מאדמה‬ ‫או מאבנים‪ ,‬ואילו במזבח של הר‬ ‫גריזים והר עיבל אמרה תורה לבנותו‬ ‫מאבנים‪ .‬ושמא הטעם הוא שהיכן‬ ‫שהמזבח שייך בדווקא למקום שבו‬ ‫הוא נמצא‪ ,‬ראוי לעשותו מאבנים‪ .‬או‬ ‫שהבינו חז"ל שמזבח של ציבור ראוי‬ ‫לו להיות מאבנים כדרך בניין‪ .‬ועכ"פ‬ ‫קבלו חז"ל שמזבח של בית עולמים‬ ‫אינו דומה למזבח שבמשכן‪ ,‬ולא‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫למזבח של במות‪ ,‬אלא למזבח של‬ ‫ברכות וקללות‪ .‬וע"ז דרשו שלשון אם‬ ‫מתפרש כחובה‪ ,‬וחובה היא לבנות‬ ‫בבית עולמים מזבח אבנים‪.‬‬ ‫ועצם דרשת רבי ישמעאל‪ ,‬שלשון‬ ‫אם מתפרש בשלושה מקומות‬ ‫לשון חובה‪ ,‬הוא עמוק‪ ,‬וצריך פירוש‪.‬‬ ‫שהרי זה פשוט שפירוש מילת אם‬ ‫בכל מקום הוא רשות ותנאי‪ ,‬ואיך‬ ‫שייך לומר שבשלושה מקומות הוא‬ ‫מתפרש אחרת‪ ,‬ומניין נדע באילו‬ ‫מקרים הוא מתפרש כך או כך‪.‬‬ ‫ובמצות הלוואה‪ ,‬שכתוב )שמות כ"ב‬ ‫כ"ד(‪ ,ÈÓÚ ˙‡ ‰ÂÂÏ˙ ÛÒΠ̇ ,‬נראה‬ ‫שאין כוונת רבי ישמעאל שמילת אם‬ ‫מתפרשת לשון חובה‪ ,‬שהרי בלי זה‬ ‫אנו יודעים שיש מצות הלוואה‪,‬‬ ‫ככתוב בפרשת ראה )דברים ט"ו ח'(‪ÈÎ ,‬‬ ‫‪˷ډ ,ÂÏ Í„È ˙‡ Á˙Ù˙ Á˙Ù‬‬ ‫˙‪,ÂÏ ¯ÒÁÈ ¯˘‡ ¯ÂÒÁÓ È„ , ËÈ·Ú‬‬ ‫והעבטה היא הלוואה‪ .‬ועיקר כוונת‬ ‫רבי ישמעאל לומר‪ ,‬שאין להוכיח‬ ‫מלשון אם שהוא רשות‪ .‬והכתוב‬ ‫עצמו כתב אם‪ ,‬משום שלא באה‬ ‫התורה כאן לדבר במצות הלוואה‪,‬‬ ‫ואין הדינים הכתובים כאן תלויים‬ ‫ושייכים במצות הלוואה‪.‬‬ ‫ובעניין מנחת העומר‪ ,‬שכתוב‬ ‫ב' י"ד(‪˙Á Ó ·È¯˜˙ ̇ ,‬‬ ‫·‪ ,ÌȯÂÎÈ‬שלמדו מפרשה זו כל דיני‬ ‫הקרבת קרבן העומר‪ ,‬גם שם אין‬ ‫צריך לפרש בדברי רבי ישמעאל שאם‬ ‫)ויקרא‬

‫לט‬

‫עבודת הלויים‬

‫מתפרש כחובה‪ ,‬שהרי חובת הקרבת‬ ‫מנחת העומר כתובה במפורש בפרשת‬ ‫אמור‪ .‬ורק שבא רבי ישמעאל לומר‬ ‫שלא תוכיח מלשון אם שהיא רשות‪.‬‬ ‫ועיין בפירוש הרמב"ן שם‪ ,‬שכתב‬ ‫שלשון אם נאמר כאן משום שלא‬ ‫בא הכתוב כאן לחייב בהקרבת קרבן‬ ‫העומר‪ ,‬אלא לפרש צורת ההקרבה‪,‬‬ ‫ולכן כתב אם‪ ,‬והכוונה כאשר )ועיי"ש‬ ‫עוד שכתב אופן נוסף לפרש מילת אם(‪.‬‬

‫ונראה שכמו כן יש לפרש ולהבין‬ ‫דברי רבי ישמעאל בעניין‬ ‫מזבח אבנים‪ .‬את עיקר הדין שחייבים‬ ‫לבנות את המזבח בבית עולמים‬ ‫מאבנים‪ ,‬למדנו ממקום אחר‪ ,‬מהמזבח‬ ‫של ברכות וקללות‪ ,‬כמו שכתבנו‪,‬‬ ‫אלא שכיוון שגם פסוקים אלה נדרשו‬ ‫על מזבח של בית עולמים בדרך‬ ‫דרש‪ ,‬הוצרך רבי ישמעאל לומר‬ ‫שלשון אם אינו מכריח שהוא רשות‪.‬‬

‫עשה כג‬

‫עבודת הלויים‬ ‫היא ˘ ˆ‪„·ÚÏ „·Ï ÌÈÈÂω ÂÂË‬‬ ‫·‪ÂÓÎ ˙ÂÚÂ„È ˙„·ڷ ˘„˜Ó‬‬ ‫‪ÌÚ ¯È˘‰ ¯ÓÂÏ ÌÈ¯Ú˘‰ ˙ÏÈÚ‬‬ ‫‪ͯ·˙È ‰ÏÚ˙È Â¯Ó‡ ‡Â‰Â .Ô·¯˜‰‬‬ ‫˘‪) ÂÓ‬במדבר י"ח כ"ג(‪.‡Â‰ ÈÂω „·Ú ,‬‬ ‫‪„·ÚÈ ‰ˆ¯ ̇ È ‡ ÚÓ¢ ȯÙÒ Ô¢ÏÂ‬‬ ‫‪¯ÓÂÏ „ÂÓÏ˙ „·ÚÈ ‡Ï ‰ˆ¯ ‡Ï ̇Â‬‬ ‫‪‡Â‰˘ ¯ÓÂÏÎ ,ÂÁ¯Î ÏÚ ÈÂω „·ÚÂ‬‬ ‫‪ ,Á¯Î‰· ÂÈÏÚ ÏËÂÓ Èˆ ‰·ÂÁ‬ע"כ‪.‬‬ ‫במצוה זו אפשר לראות דוגמה נפלאה‬ ‫ליחס בין תורה שבכתב לתורה‬ ‫שבע"פ‪ ,‬שהרי בפרשיות התורה‬ ‫מפורש שיש ללוי עבודה לדורות‬ ‫במקדש ושהוא מחויב בה‪ ,‬ומאידך‬ ‫גיסא אין בתורה שום רמז לסוג‬ ‫העבודה שצריך הלוי לעבוד‪ .‬וכל מה‬ ‫שנכתב בתורה על עבודת הלויים‬ ‫שייך רק במשכן‪ ,‬שהסדר היה לפרקו‬ ‫בכל חניה ולהסיעו לחניה אחרת‪ ,‬וזה‬

‫כמובן אינו שייך בבית עולמים‪ ,‬שהוא‬ ‫עומד במקומו תמיד‪ .‬ומלאכת התורה‬ ‫שבע"פ הוא לברר ולקבוע מהי‬ ‫עבודת הלויים לדורות‪.‬‬ ‫וקבעו חז"ל‪ ,‬שתפקיד הלויים מתחלק‬ ‫לשניים‪ ,‬האחד קשור לנעילת‬ ‫ופתיחת שערים‪ ,‬והשני הוא עבודת‬ ‫השירה‪ .‬החלק הראשון אינו נלמד‬ ‫מפסוק מסוים‪ ,‬וכפי הנראה הוא נלמד‬ ‫מעבודתם במשכן שהיא מלאכת סיוע‬ ‫לעבודת הכהנים והכשרת התנאים‬ ‫הדרושים לעבודתם‪ .‬וזהו העולה מכל‬ ‫המקראות העוסקים בלויים‪ ,‬שהם‬ ‫ניתנו לכהנים לסייעם‪.‬‬ ‫ובעניין עבודת השירה‪ ,‬עיין בדברי‬ ‫)פ"ג מהלכות‬ ‫הרמב"ם‬ ‫המקדש הל"ב(‪ ,‬וז"ל‪) Ô‰Ó ÂȉÈ ,‬מהלויים(‬ ‫כלי‬

‫מ‬

‫‪,ÌÂÈ Ïη Ô·¯˜‰ ÏÚ ¯¯Â˘Ï Ôȯ¯Â˘Ó‬‬ ‫˘ ‡‪) ¯Ó‬דברים י"ח ז'(‪'„ Ì˘· ˙¯˘Â ,‬‬ ‫‡‪Â‰Ê È‡ ,ÌÈÈÂω ÂÈÁ‡ ÏÎÎ ÂȘÂÏ‬‬ ‫˘‪ÂÊ ¯Ó‡ ȉ '„ Ì˘· ‡Â‰˘ ˙¯È‬‬ ‫˘‪ ,‰¯È‬ומקורו בגמ' ערכין )י"א ע"א(‪.‬‬ ‫והכוונה‪ ,‬שמשמע כאן שיש עבודה‬ ‫שהלוי עובד שאינה בגדר סיוע‬ ‫לעבודה אחרת‪ ,‬אלא היא עבודה לד'‬ ‫באופן ישיר‪ ,‬ועל כרחנו אין הכוונה‬ ‫לקרבנות‪ ,‬שהרי עבודה זו ניתנה‬ ‫לכהנים‪ ,‬אלא הכוונה לשירה על‬ ‫הקרבנות‪ ,‬שמצד אחד אפשר לראותה‬ ‫כסיוע והשלמה והקרבה‪ ,‬ומצד שני‬ ‫יש בה עבודה עצמית‪ .‬שהרי השירה‬ ‫היא שבח לד'‪ ,‬וריבוי כבודו‪.‬‬ ‫ולשון ספרי שהעתיק הרמב"ם‪ÚÓ¢ ,‬‬ ‫‡ ‪‡Ï ̇ „·ÚÈ ‰ˆ¯ ̇ È‬‬ ‫¯ˆ‪„·Ú ¯ÓÂÏ „ÂÓÏ˙ ,„·ÚÈ ‡Ï ‰‬‬ ‫‪ .ÂÁ¯ÂÎ ÏÚ ,ÈÂω‬ודברים אלה הם‬ ‫ממש פשוטו של מקרא‪ ,‬שהרי‬ ‫הפרשה בספר דברים שכתוב שם‬ ‫ושרת בשם ד' אלוקיו‪ ,‬לפי פשוטה‬ ‫אינה מטילה שום חובה על הלוי‪,‬‬ ‫וכל ענינה הוא רק לסדר את חלוקת‬ ‫העבודה בין הלויים‪ ,‬ומפורש שם‪,‬‬ ‫ובא בכל אוות נפשו‪ ,‬שהדבר תלוי‬ ‫ברצונו‪ .‬ואילו בפרשת קרח נאמר‪,‬‬ ‫שישראל נותנים מעשר ללויים חלף‬ ‫עבודתם‪ ,‬וע"ז כתיב ועבד הלוי הוא‪,‬‬ ‫ומבואר שזו מצוה וחובה עליו‪,‬‬ ‫שמקבל על זה את המעשר כשכר‬ ‫ותשלום חלף עבודתו‪ ,‬ומכאן למדו‬ ‫שזו חובה‪.‬‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫ובאמת‪ ,‬בפסוק הכתוב בפרשת קרח‪,‬‬ ‫ועבד הלוי‪ ,‬אפשר לפרשו‬ ‫בשני דרכים‪ ,‬או שזו מצווה כללית‬ ‫על שבט לוי כולו‪ ,‬שיהיו הם עובדים‬ ‫במקדש‪ ,‬או שהיא מצווה לכל איש‬ ‫לוי בפני עצמו‪ ,‬לחייבו בעבודה‪ .‬וספק‬ ‫זה הוא ספק בהבנת פשט הכתוב‪,‬‬ ‫ועבד הלוי‪ ,‬אם הכוונה היא ללוי‬ ‫כאדם פרטי‪ ,‬או לשבט הלוייה‪.‬‬ ‫ונתתי דעתי ובינותי בספרים לחפש‬ ‫תשובה לספק זה‪ ,‬ועלה בידי‬ ‫שלשון הספרי שהעתיק הרמב"ם‪,‬‬ ‫שומע אני אם רצה יעבוד ואם רצה‬ ‫לא יעבוד‪ ,‬ת"ל ועבד הלוי בעל‬ ‫כרחו‪ .‬ולשון זה משמע בודאי שיש‬ ‫כאן חובה ישירה המתייחסת לכל לוי‪.‬‬ ‫וכן היא משמעות דברי הרמב"ם בפ"ג‬ ‫מהל' כלי המקדש הל"א‪‰˘Ú ˙ˆÓ ,‬‬ ‫‪˙„·ÚÏ ÌÈ ÎÂÓ ÌÈÈ ٠ÌÈÈÂω ˙ÂȉÏ‬‬ ‫‪'‡ ˘ ,ˆ¯ ‡Ï˘ ÔÈ· ˆ¯ ÔÈ· ,˘„˜Ó‰‬‬ ‫‪ .ÈÂω „·ÚÂ‬ומבואר לכאורה שזהו גוף‬ ‫מוכנים‬ ‫הלויים‬ ‫שיהיו‬ ‫המצוה‪,‬‬ ‫לעבודה‪ ,‬והכוונה לכל אחד ואחד‬ ‫מהם‪.‬‬ ‫אמנם בספר החינוך )מצוה שצ"ד( כתב‬ ‫וז"ל‪ÌÈ„·ÂÚ ÌÈÈÂω ˙ÂÈ‰Ï ,‬‬ ‫·‪,Ìȯ¯Â˘Ó ÌȯÚ¢ ˙ÂÈ‰Ï ˘„˜Ó‬‬ ‫ובהמשך דבריו הביא‪ÔÎ ÂÓÎ ¯‡·˙  ,‬‬ ‫·‪¯Ó‡È ‡Ï ‰Ù· ¯È˘‰˘ ,ÔÈίڄ ·"Ù‬‬ ‫‡‪ .ÈÂω ‡Ï‡ ÌÏÂÚÏ Â˙Â‬ודברים אלה‬ ‫מראים‪ ,‬שלדעתו אין המצוה מתייחסת‬ ‫לבן לוי‪ ,‬אלא לכך שיעבדו הלויים‬ ‫במקדש‪ ,‬ואע"פ שהעתיק בתוך דבריו‬

‫עבודת הלויים‬

‫גם דברי הספרי‪ ,‬וזה קצת צ"ע‪ ,‬שהרי‬ ‫אם המצוה חלה על המקדש שיעבדו‬ ‫בו לויים‪ ,‬כמו שהביא מפ"ב דערכין‪,‬‬ ‫איך שייך לומר שיש חובה על הלוי‬ ‫שיעבוד‪.‬‬ ‫ובכלל דבריו צ"ע‪ ,‬שבסוף המצוה‬ ‫כתב‪,‰Ê ÏÚ ¯·ÂÚ‰ ÈÂÏ ,‬‬ ‫‪,ÂÏ Ú·˜‰ ÂÓÂÈ· Ô·¯˜‰ ÏÚ ¯˘ ‡ÏÂ‬‬ ‫‡‪ .ÂÊ ‰˘Ú ÏËÈ· ,˜˙˘˘ ‡Ï‬ואיני‬ ‫יודע איך לכלכל דברים אלה כלל‪,‬‬ ‫שהרי אם המצוה חלה על כל בן‬ ‫לוי‪ ,‬הוו"ל למימר שבן לוי שסירב‬ ‫להימנות על המשמרות ביטל עשה זו‪.‬‬ ‫ואם המצוה היא כללית‪ ,‬ובפרט מה‬ ‫שהביא מערכין‪ ,‬ששם משמע שעיקר‬ ‫המצוה היא שרק לויים יעבדו בשיר‪,‬‬ ‫אין שייך כלל שיעבור לוי פרטי על‬ ‫עשה זו‪ .‬וקצת משמע מדבריו שביטול‬ ‫העשה הוא קלקול וביטול העבודה‪,‬‬ ‫וזה ע"י שהלוי העומד במשמרתו‬ ‫שותק בשעת השיר‪ ,‬ונמצאת העבודה‬ ‫חסרה‪ .‬אמנם אחרי זה כתב‪ ,‬ועונשו‬ ‫גדול מאד‪ ,‬שנראה כמי שאינו חפץ‬ ‫בכבוד עבודת ד'‪ ,‬ואלו דברים אחרים‬ ‫לגמרי‪ ,‬שהיה לו לכתוב שהוא מבטל‬ ‫העבודה‪ .‬ושמא הוסיף זה כדי לבאר‬ ‫מדוע עונשו גדול מאד‪ ,‬וצ"ע בדבריו‪.‬‬ ‫ועכ"פ‪ ,‬אם כנים דברינו‪ ,‬בשיטת‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬למדנו שחובה‬ ‫מוטלת על כל לוי ולוי‪ ,‬שייטול חלק‬ ‫בעבודה‪ .‬ולכאורה כדי שתתקיים מצוה‬ ‫זו‪ ,‬וכל הלויים ימלאו חובתם‬ ‫בעבודה‪ ,‬הדרך הראויה היא שיחלקו‬

‫מא‬

‫את כל הלויים למשמרות‪ ,‬וכך תתמלא‬ ‫חובת כולם‪ ,‬איש על משמרתו ועל‬ ‫משאו‪.‬‬ ‫ועכשיו נישא עינינו לפרשה נוספת‬ ‫והיא‬ ‫בלויים‪,‬‬ ‫העוסקת‬ ‫הכתובה בפרשת שופטים )דברים י"ח‬ ‫ו'‪-‬ח'(‪ÍÈ¯Ú˘ „Á‡Ó ÈÂω ‡Â·È ÈΠ,‬‬ ‫‪‡·Â ,Ì˘ ¯‚ ‡Â‰ ¯˘‡ ,χ¯˘È ÏÎÓ‬‬ ‫·‪¯˘‡ ̘Ӊ χ Â˘Ù ˙‡ ÏÎ‬‬ ‫‪ÏÎÎ ,ÂȘÂχ '„ Ì˘· ˙¯˘Â .'„ ¯Á·È‬‬ ‫‡‪.'„ È ÙÏ Ì˘ ÌÈ„ÓÂÚ‰ ÌÈÈÂω ÂÈÁ‬‬ ‫‪ÏÚ ÂȯÎÓÓ „·Ï ,ÂÏÎ‡È ˜ÏÁÎ ˜ÏÁ‬‬ ‫‪.˙·‡‰‬‬ ‫ובבואנו לחבר יחדיו שתי פרשיות‬ ‫אלו‪ ,‬שחברום חז"ל בספרי‬ ‫)שהוזכר בדברי הרמב"ם(‪ ,‬לכאורה הנכון‬ ‫היה לומר שבוודאי חובה גמורה היא‬ ‫לתקן משמרות לוייה‪ ,‬כדי שכל‬ ‫בעבודת‬ ‫חובתם‬ ‫ימלאו‬ ‫הלויים‬ ‫המקדש‪ .‬ולכאורה זה נכלל בדברי‬ ‫הכתוב‪ ,‬לבד ממכריו על האבות‪ .‬אלא‬ ‫שבאה התורה להוסיף שבן לוי שבא‬ ‫מחוץ למשמרתו‪ ,‬יכול גם הוא לעבוד‬ ‫ככל אוות נפשו‪ ,‬יחד עם אחיו‬ ‫הלויים הנמצאים שם במשמרתם‪.‬‬ ‫אמנם מה נעשה‪ ,‬שכנגד הדברים‬ ‫הפשוטים האלה עומדים‬ ‫דברי חז"ל בכל עוצמתם‪ ,‬בכמה‬ ‫בחינות‪.‬‬ ‫האחת‪ ,‬שכל פרשה זו דוכי יבוא‬ ‫חכמים‬ ‫העמידוה‬ ‫הלוי‪,‬‬ ‫בכהנים ולא בלויים‪ .‬ועיין בדברי‬

‫מב‬

‫הרמב"ם והרמב"ן בעשה ל"ו‪ ,‬שביארו‬ ‫שם מצות עשה על חלוקת העבודה‬ ‫בכהנים )ובביאור מצוה זו אעסוק בהמשך‪,‬‬ ‫בס"ד(‪.‬‬ ‫ובלויים עצמם הדין‪ ,‬שלעולם‬ ‫העבודה על פי משמרות‪,‬‬ ‫ואין שום אופן שיבוא הלוי בכל‬ ‫אוות נפשו‪.‬‬ ‫ועוד צ"ע‪ ,‬שיעוין בדברי הרמב"ם‬ ‫)פ"ג מהלכות כלי המקדש הל"ט(‪,‬‬ ‫וז"ל‪ÍÏÓ‰ „„ ‰‡Â¯‰ χÂÓ˘ ,‬‬ ‫‪Ú·¯‡Â‬‬ ‫‪Ìȯ˘ÚÏ‬‬ ‫‪ÌÈÈÂω‬‬ ‫‪˜ÏÁ‬‬ ‫‪ ,˙Â¯Ó˘Ó‬עכ"ל‪ .‬ומשמע שאין בזה‬ ‫שום דין דאורייתא‪ ,‬ורק תקנה של‬ ‫נביאים הראשונים‪ .‬משא"כ בכהנים‪,‬‬ ‫שהכניס הרמב"ם את המשמרות לתוך‬ ‫המצוה‪ ,‬וביסודו הוא דין דאורייתא‪.‬‬ ‫וכל זה מיוסד על ההנחה שפרשת‬ ‫וכי יבוא הלוי עוסקת בכהנים‪,‬‬ ‫ובלויים לא נאמר כלל בתורה‪,‬‬ ‫ממכריו על האבות‪.‬‬ ‫ואם אכן אין דין משמרות בלוייה‬ ‫מן התורה‪ ,‬לכאורה צריך ביאור‬ ‫כיצד תוכל להתקיים חובת הלויים‬ ‫לעבודה במקדש‪ .‬ודוחק לומר שללא‬ ‫המשמרות יתחייבו כל הלויים לעמוד‬ ‫במקדש כל ימיהם‪ ,‬ותקנו הנביאים‬ ‫משמרות כדי שיוכלו לחזור לבתיהם‪.‬‬ ‫ותחילת דברינו נאמר‪ ,‬שזה תמוה‬ ‫שלימה‬ ‫שפרשה‬ ‫מאד‬ ‫בתורה המדברת בלויים‪ ,‬תיעקר‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫מפשטה לגמרי‪ ,‬ותדבר בכהנים בלבד‪.‬‬ ‫וביותר‪ ,‬שהמעיין שם בפרשה יראה‬ ‫שאי אפשר לקבל בשום אופן‬ ‫שפירושה בכהנים‪ ,‬שהרי קודם לפרשה‬ ‫זו יש פרשה כללית המדברת בכהנים‬ ‫ובלויים כאחד )שם י"ח א'‪-‬ב'(‪‰È‰È ‡Ï ,‬‬ ‫‪˜ÏÁ ,ÈÂÏ Ë·˘ ÏÎ ,ÌÈÈÂω ÌÈ ‰ÎÏ‬‬ ‫‪Â˙ÏÁ  '„ È˘‡ ,χ¯˘È ÌÚ ‰ÏÁ Â‬‬ ‫‪·¯˜· ÂÏ ‰È‰È ‡Ï ‰ÏÁ  .ÔÂÏ·È‬‬ ‫‡‪.ÂÏ ¯·È„ ¯˘‡Î Â˙ÏÁ ‡Â‰ '„ ,ÂÈÁ‬‬ ‫ואחרי זה נאמרה פרשה העוסקת‬ ‫בכהנים )שם ג'‪-‬ה'(‪ËÙ˘Ó ‰È‰È ‰Ê ,‬‬ ‫‪Á·Ê‰ ÈÁ·ÂÊ ˙‡Ó ,ÌÚ‰ ˙‡Ó ÌÈ ‰Î‰‬‬ ‫‡‪Ú¯ʉ Ô‰ÎÏ Ô˙  ,‰˘ ̇ ¯Â˘ Ì‬‬ ‫‪͢¯È˙ Í ‚„ ˙È˘‡¯ .‰·È˜‰Â ÌÈÈÁωÂ‬‬ ‫‪.ÂÏ Ô˙È˙ Í ‡ˆ Ê‚ ˙È˘‡¯Â ,ͯ‰ˆÈÂ‬‬ ‫‪ÍÈË·˘ ÏÎÓ ÍȘÂχ '„ ¯Á· · ÈÎ‬‬ ‫‪ÏÎ ÂÈ ·Â ‡Â‰ ,'„ Ì˘· ˙¯˘Ï „ÂÓÚÏ‬‬ ‫‪ .ÌÈÓȉ‬ורק אח"כ באה פרשת וכי‬ ‫יבוא הלוי‪ .‬הרי לנו בבירור שבאה‬ ‫התורה לסדר זכויותיהם של הכהנים‬ ‫והלויים‪ ,‬כל שבט לוי‪ ,‬שהרי אין להם‬ ‫חלק ונחלה בארץ‪ ,‬ואח"כ באו‬ ‫פרשיות פרטיות לכהנים וללויים‪.‬‬ ‫וכמה קשה לקבל שגם פרשה הלויים‬ ‫מדברת בכהנים‪.‬‬ ‫והרמב"ן במצוה ל"ו הוכיח שאין‬ ‫פרשה זו מדברת בלויים‪,‬‬ ‫מדכתיב בה‪ ,‬חלק כחלק יאכלו‪ ,‬ולא‬ ‫מצינו שום אכילה ללויים במקדש‪ .‬וזו‬ ‫בודאי טענה אלימתא‪ ,‬אבל לי‬ ‫כשלעצמי קשה לעקור את פשט‬ ‫המקרא מחמת קושיה‪.‬‬

‫עבודת הלויים‬

‫ולי נראה ברור ומוחלט‪ ,‬שפרשה זו‪,‬‬ ‫שכתוב בה וכי יבוא הלוי‪,‬‬ ‫מדברת בלויים‪ ,‬ואין דרך ומבוא‬ ‫לשנות את פשט הכתוב‪ ,‬ואם עשית‬ ‫כן כבר לא יוכל האדם לדבר או‬ ‫לשמוע‪ ,‬ואבדו מילותנו בעולם התוהו‬ ‫שהרי דברי התורה כאן מפורשים‬ ‫וברורים‪ ,‬עד שאי אפשר לפרש יותר‪.‬‬ ‫והנה באמת המתנה היחידה הכתובה‬ ‫בתורה ללויים היא מעשר‬ ‫ראשון‪ ,‬ומצד הדין אין למעשר ראשון‬ ‫שום שייכות למקדש‪ ,‬ובעל השדה‬ ‫מפרישו מתבואתו במקומו‪ ,‬ואין בו‬ ‫קדושה כלל‪ ,‬ולכן קשה באמת פירוש‬ ‫הפסוק‪ ,‬חלק כחלק יאכלו‪ .‬ונראה‬ ‫שהמנהג והסדר הרגיל היה שבעל‬ ‫השדה מביאו למקדש‪ ,‬שם נמצאים‬ ‫הלויים העובדים במקדש‪ ,‬ולהם הוא‬ ‫נותן את המעשר‪ .‬ולא בדיתי ח"ו‬ ‫מנהג זה מליבי‪ ,‬באשר הוא מפורש‬ ‫בכתוב )מלאכי ג' י'(‪ÏÎ ˙‡ ‡ȷ‰ ,‬‬ ‫‪Û¯Ë È‰È ¯ˆÂ‡‰ ˙È· χ ¯˘ÚÓ‰‬‬ ‫··‪ ,È˙È‬ומכל הפרשה שם מבואר‬ ‫שהמדובר הוא במתנת לויה‪ ,‬והוא‬ ‫מוכיח גם בסברא‪ ,‬שהרי אין לנו שום‬ ‫מתנת כהונה שהיא עשירית‪ ,‬ומעשר‬ ‫שני הרי נאכל לבעלים ואינו מגיע‬ ‫אל בית האוצר‪ ,‬ומעשר עני רחוק‬ ‫הרבה יותר שיביאוהו למקדש‪ .‬אבל‬ ‫נאה וראוי להביא מעשר ראשון‬ ‫למקדש‪ ,‬שהרי עיקרו של המעשר‬ ‫שהוא ניתן ללויים חלף עבודתם‪,‬‬ ‫ככתוב בפ' קרח‪ ,‬ומתאים מאד‬

‫מג‬

‫להביאו ללויים העובדים באותו הזמן‪,‬‬ ‫ואלו נמצאים במקדש‪.‬‬ ‫ועפ"ז נראה לבאר גם את הכתוב‬ ‫בפרשת עשר תעשר )דברים י"ד‬ ‫כ"ב‪-‬כ"ז(‪ ,‬המדברת כולה במעשר שני‬ ‫הנאכל לבעלים‪ ,‬ובסופה כתוב‪ÈÂω ,‬‬ ‫‡˘¯ ·˘‪ , ·ÊÚ˙ ‡Ï ÍȯÚ‬וברש"י‬ ‫שם‪¯˘ÚÓ ÂÏ Ô˙ÈÏÓ , ·ÊÚ˙ ‡Ï ,‬‬ ‫¯‡˘‪ .ÔÂ‬ומה עניין מעשר ראשון‬ ‫מע"ש? וכנראה הכוונה שבבוא האדם‬ ‫לירושלים לאכול מע"ש‪ ,‬זהו הזמן גם‬ ‫ליתן מעשר ראשון ללוי‪ .‬וכן הוא‬ ‫בפרשת והבאתם שמה )דברים י"ב י"ב(‪,‬‬ ‫שנא' שם‪Ì˙‡ ,'„ È ÙÏ Ì˙ÁӢ ,‬‬ ‫‪ ,ÌÎÈ ·Â‬וגו'‪,ÌÎÈ¯Ú˘· ¯˘‡ ÈÂω ,‬‬ ‫וחזינן מכל זה שמביאים מע"ר‬ ‫לירושלים‪ .‬וכך מסתבר לפרש‪ ,‬לפשוטו‬ ‫של מקרא‪ ,‬מאי דכתיב בפרשה דידן‪,‬‬ ‫חלק כחלק יאכלו‪ ,‬והכוונה שהלויים‬ ‫מתחלקים במעשר ראשון המגיע‬ ‫לירושלים‪ .‬זהו פירוש המקרא לפי‬ ‫פשוטו‪ ,‬ואין ספק שהפרשה כולה‬ ‫עסוקה בלויים‪ ,‬ולא בכהנים‪ .‬זהו גם‬ ‫מה שדרשו חז"ל שהשירות המוזכר‬ ‫בפרשה הוא עבודת הלוויים בשירה‪.‬‬ ‫אבל חז"ל‪ ,‬בתושבע"פ‪ ,‬כיון שהתברר‬ ‫להם שאין שום דין וחובה‬ ‫להביא מע"ר למקדש ולירושלים‪ ,‬ודרך‬ ‫לימוד המקראות להוציא מהם הלכות‪,‬‬ ‫אינו נותן שיהיה פסוק שאינו מלמד‬ ‫דין והלכה‪ ,‬לכן פירשו ודרשו פרשה‬ ‫זו כולה בכהנים‪ ,‬ולמדו ממנה דיני‬ ‫וסדר עבודת הכהנים‪.‬‬

‫מד‬

‫ועוד נראה‪ ,‬שחז"ל בחוכמתם הבינו‬ ‫פשט פרשה זו דוכי יבוא‬ ‫הלוי‪ ,‬שלא כפי שביארנו‪ ,‬אלא שבא‬ ‫הכתוב למנוע שייקחו מאחד הלויים‬ ‫את זכותו להשתתף בעבודה‪ ,‬או כפי‬ ‫שכ' הרמב"ן בעשה ל"ו‪ ,‬שלא יבוא‬ ‫הלוי לעבודה‪ ,‬ואח"כ ימנע מלעבוד‪,‬‬ ‫וזה יגרום שלא יבואו לויים לעבוד‬ ‫מפני הספק הזה שימנעו מהם לעבוד‪,‬‬ ‫וע"ז אמרה תורה מלבד ממכריו על‬ ‫האבות‪ ,‬והיינו שאם קבעו משמרות‬ ‫לוויה‪ ,‬שוב אין חסרון בזה שלא יוכל‬ ‫הלוי לעבוד בזמן אחר‪ .‬ונמצא שמזמן‬ ‫שקבעו שמואל הרואה ודוד המלך‬ ‫משמרות‪ ,‬שוב אין צריך להתקיים‬ ‫המקרא של ובא בכל אוות נפשו‪,‬‬ ‫ומתקיים מאליו המקרא כפשוטו‪.‬‬ ‫ומה שהקשינו איך הייתה חובת‬ ‫הלויים מתקיימת‪ ,‬אם לא שיש‬ ‫משמרות המחלקות את הלויים‬ ‫בעבודתם‪ ,‬צריכים אנו לומר‪ ,‬שלא‬ ‫ראתה תורה לדאוג לאופן חלוקת‬ ‫העבודה בין הלויים‪ ,‬וסמכה על כך‬ ‫שהוטלה על כולם חובה לעסוק‬ ‫בעבודה‪ ,‬ומכלל שישתדלו כולם‬ ‫למלאות חובתם‪ ,‬איש לפי ענייני חייו‬ ‫ורצונו הטוב‪ ,‬ובזה יושלם הסדר כולו‪.‬‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫וברבות השנים‪ ,‬אם מפני ריבוי העם‪,‬‬ ‫ואם מפני המרחק של ערי הלויים‬ ‫מן המקדש‪ ,‬ראו הנביאים צורך לתקן‬ ‫משמרות לוייה‪ ,‬כדי של תתקלקל‬ ‫מלאכת המקדש‪.‬‬ ‫ועיין בדברי הרמב"ן בתוך השגתו‬ ‫למצוה ל"ו‪ ,‬שכתב בזה"ל‪,‬‬ ‫‪¯ÈÎʉ˘ ‰Ó ÏÎÓ ‰‡¯ ‰ ¯˜ÈÚ‰Â‬‬ ‫·‪‰˘ÓÓ ˙Ï·Â˜Ó ‰ÂˆÓ ‡È‰˘ ˙Â¯Ó˘Ó‬‬ ‫‪ ,‰¯Â˙· ‰·˙Î ‡ÏÂ È ÈÒÓ‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ובאמת כוונת הרמב"ן אינה למשמרות‬ ‫שכל הלויים מסודרים בהן‪ ,‬כדי‬ ‫שכולם ייקחו חלק בעבודה‪ ,‬אלא‬ ‫לחלוקת העבודות במקדש לראויים‬ ‫להן‪ ,‬כדי שלא יעסוק איש במה‬ ‫שאינו ראוי לו‪ .‬ואין לזה שייכות‬ ‫לעניינינו‪ .‬אבל מצאתי לנכון לברר‬ ‫שאין אנו יכולים ללכת בדרך זו‬ ‫בעניינינו‪ ,‬ולומר שהייתה מצוה‬ ‫מקובלת מסיני להעמיד משמרות‪,‬‬ ‫משום שאם נאמר כן‪ ,‬נמצא שהתורה‬ ‫אמרה בפירוש שגם אם יש משמרות‬ ‫אין למנוע מהלוי הבא בכל אוות‬ ‫נפשו לעבוד כרצונו‪ .‬ואם כן הדין‬ ‫המקובל בתורה שבעל פה סותר את‬ ‫הכתוב לחלוטין‪.‬‬

‫מה‬

‫משמרות כהונה‬

‫עשה לו‬

‫משמרות כהונה‬ ‫היא ˘ˆ‪ÌÈ„·ÂÚ ÌÈ ‰Î‰ ÂÈ‰È˘  ÂÈ‬‬ ‫‪Ïη ‰¯Ó˘Ó „·Ú˙ ,˙Â¯Ó˘ÓÏ‬‬ ‫˘·‪˙˜ÒÚ˙Ó ÏΉ „È ‰È‰˙ ‡Ï ÚÂ‬‬ ‫‪ʇ „·ÚÈ˘ ,„·Ï ÌÈÏ‚¯· ‡Ï‡ „ÁÈ‬‬ ‫‪‡·˘ ÈÓ ÏΠ,‰Â¢· ÔÏÎ ˙Â¯Ó˘Ó‰‬‬ ‫‪) ÌÈÓȉ ȯ·„· ¯‡·˙‰ ¯·Î .·È¯˜È‬א'‬ ‫כ"ד א'‪-‬כ'( ‡‪χÂӢ „„ ̘ÏÁ ÍÈ‬‬ ‫‪.¯Ó˘Ó ‰Ú·¯‡Â Ìȯ˘Ú Ì˙‡ ÂÓ˘Â‬‬ ‫‪) ‰ÎÂÒ· ¯‡·˙‰Â‬נ"ה ע"ב(‪„È ÌÈÏ‚¯·˘ ,‬‬ ‫‪¯Ӈ ‡Â‰ ÂÊ ‰ÂˆÓ ԢϠ.‰Â¢ ÌÏÂÎ‬‬ ‫‪) ͯ·˙È‬דברים י"ח ו'‪-‬ח'(‪ÈÂω ‡·È ÈΠ,‬‬ ‫‪Ì˘· ˙¯˘Â ,Â˘Ù ˙‡ Ïη ‡·Â 'ÂÎÂ‬‬ ‫„' ‡‪ÌÈ„ÓÂÚ‰ ÌÈÈÂω ÂÈÁ‡ ÏÎÎ ,ÂȘÂÏ‬‬ ‫˘‪ ,ÂÏÎ‡È ˜ÏÁÎ ˜ÏÁ 'ÂΠÌ‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ודברי הרמב"ם מיוסדים על ההבנה‬ ‫שהבאנו במצווה כ"ג‪ ,‬שפרשה‬ ‫זו הכתובה בבן לוי‪ ,‬אינה מתפרשת‬ ‫בלויים‪ ,‬כי אם בכהנים‪ .‬ועיין בדברינו‬ ‫שם שביארנו ופירשנו‪ ,‬שאין הכוונה‬ ‫לעקור לגמרי הפסוק מפשוטו‪ ,‬וזה‬ ‫אין שייך כלל‪ .‬והעניין הנרצה בפשט‬ ‫הפרשה מתקיים ממילא בהעמדת‬ ‫משמרות‪ ,‬ואין חלקו של בן לוי‬ ‫וזכותו נגרעים כלל‪ .‬וראו חז"ל לקרוא‬ ‫הפרשה בכהנים‪ ,‬ולא הסתפקו שם‬ ‫במילוי משמרות‪ ,‬אלא השאירו אופן‬ ‫שבו יד הכל שווה‪ ,‬שיהיה מילוי‬ ‫כלשהו של צורת הדברים שהעמידה‬ ‫תורה‪ ,‬שיבוא הכהן לעבודה בכל‬ ‫אוות נפשו‪ .‬כן כתב הרמב"ן‬

‫בהשגותיו למצווה זו‪ ,‬וז"ל‪Ôȇ¯  ,‬‬ ‫‪‰Ê‰ ˘¯„Ó‰ Û‡˘ ,„ÂÚ Ìȯ·„‰‬‬ ‫‡‪ÌÈÈ˜Ï Âˆ¯˘ ‡Â‰ ‡ÓÏÚ· ‡˙ÎÓÒ‬‬ ‫‪.˙Â¯Ó˘Ó‰ Ô˜È˙ ¯Á‡Ï Û‡ ‰˘¯Ù‰‬‬ ‫אמנם‪ ,‬תחילת דברינו עלינו להתבונן‬ ‫בדברי הרמב"ם כמו שניסח‬ ‫והגדיר כאן את עיקר המצוה‪ ,‬שיהיו‬ ‫הכהנים עובדים למשמרות‪ ,‬תעבוד‬ ‫משמרה בכל שבוע ולא תהיה יד הכל‬ ‫מתעסקת יחד‪ .‬וחייבים אנו לומר‪,‬‬ ‫שאלו דברים קשים מאד להבנה‪,‬‬ ‫שהרי עיקר הפרשה באה לתת זכות‬ ‫לזה הבא לעבודה בכל אוות נפשו‪,‬‬ ‫ולא לקבוע משמרות ולמנוע העבודה‬ ‫למי שבא באוות נפשו‪ .‬וכדברים‬ ‫האלה הקשה הרמב"ן בהשגותיו‪,‬‬ ‫וכתב‪ ,‬שבספר הי"ד תיקן הרמב"ם את‬ ‫המצוות‬ ‫במניין‬ ‫וז"ל‬ ‫הדברים‪,‬‬ ‫שבתחילת הלכות כלי המקדש‪ ,‬מצוה‬ ‫י"א‪˙¢ ˙Â¯Ó˘Ó‰ ÏÎ ÂÈ‰È˘ ,‬‬ ‫·¯‚‪ .ÌÈÏ‬והיינו שאין המצוה מתקיימת‬ ‫במשמרות של כל ימות השנה‪ ,‬אלא‬ ‫בהעדר המשמרות ברגלים‪.‬‬ ‫ואין ספק שכך הדברים קרובים יותר‬ ‫להבנה‪ .‬אמנם‪ ,‬אני עדיין‬ ‫מתקשה בדברים אלה‪ ,‬שהרי יש כאן‬ ‫פרשה שלימה המדברת בבוא הלוי‬ ‫)או הכהן( בכל אוות נפשו‪ ,‬ואנו‬ ‫מעמידים אותה באופן מסוים מאד‪,‬‬ ‫בשני שבועות בשנה‪ .‬וגם אז אין‬

‫מו‬

‫הדין נוהג אלא בקרבנות האמורות‬ ‫ברגלים‪ ,‬ואילו בנדרים ובנדבות‬ ‫ובשאר קרבנות ציבור‪ ,‬המשמרות‬ ‫נוהגות כסדרן בכל ימות השנה‪ .‬וכל‬ ‫זה איננו נראה קיום של הפרשה‪.‬‬ ‫ומה שנראה שחז"ל בחכמתם הבינו‬ ‫שכל עניין הפרשה מכוון שלא‬ ‫תגרע זכותו של בן לוי‪ ,‬וכל שבט‬ ‫לוי יוכל לקבל את המגיע לו בכל‬ ‫אוות נפשו‪.‬‬ ‫וכשאמרה תורה‪ÏÚ ÂȯÎÓÓ „·Ï ,‬‬ ‫‪ ,˙·‡‰‬אפשר לפרשו‬ ‫בשני אופנים‪ .‬האחד‪ ,‬שזכותו של בן‬ ‫לוי לבוא לשרת ולאכול בכל אוות‬ ‫נפשו‪ ,‬לא באה למנוע ממנו לבוא‬ ‫בשעת משמרתו‪ .‬והשני‪ ,‬שכל דין זה‬ ‫שבכל אוות נפשו אינו נוהג ושייך‬ ‫כאשר החליטו ישראל להעמיד‬ ‫משמרות‪ .‬וירדו חז"ל לעומק העניין‪,‬‬ ‫שאם נקבל את הפירוש הראשון‪,‬‬ ‫נמצאת מידת הדין לוקה‪ ,‬שהרי יכול‬ ‫האחד לבוא בשעת משמרתו של‬ ‫חברו‪ ,‬ונמצא חלק חברו נגרע‪ .‬ולכן‬ ‫יותר נכון לפרש כהפירוש השני‪.‬‬ ‫וממילא‪ ,‬כאשר תקנו הנביאים‬ ‫משמרות‪ ,‬בטל לגמרי‬ ‫הדין דבכל אוות נפשו‪ .‬וכמו שראינו‬ ‫במצוה כ"ג‪ ,‬כן הוא הדין בלויים‪.‬‬ ‫ואף שהפרשה מדברת בלויים‪ ,‬לא‬ ‫ראו חז"ל שיהיה חילוק בעניין‬ ‫ביניהם לבין הכהנים‪ ,‬ולכן‪ ,‬כשתקנו‬ ‫משמרות בכהנים‪ ,‬בטל הדין דבכל‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫אוות נפשו‪ ,‬ויעבדו כל הכהנים איש‬ ‫על משמרתו ועל משאו‪.‬‬ ‫ומש"כ הרמב"ן‪ ,‬שרצו לקיים‬ ‫הפרשה אף לאחר תיקון‬ ‫המשמרות‪ ,‬לי נראה לומר בדרך‬ ‫אחרת‪ .‬שהרי מצד האמת גם ברגלים‬ ‫אין נוהג הדין דבכל אוות נפשו‪ ,‬אלא‬ ‫עושים סדר מיוחד לחלק עבודת הרגל‬ ‫בין המשמרות‪ ,‬כמבואר כל זה בסוף‬ ‫מסכת סוכה‪ ,‬במשנה ובגמ'‪.‬‬ ‫וביאור הדבר נראה‪ ,‬שאם היו‬ ‫המשמרות נוהגות ברגלים‬ ‫כסדרן בכל ימות השנה‪ ,‬הייתה מידת‬ ‫הדין לוקה‪ ,‬שהרי כמות הקרבנות‬ ‫ברגלים רבה מאד‪ .‬ולכן הורו שאז‬ ‫תהיה חלוקה מיוחדת וסדר מיוחד של‬ ‫חלוקת העבודה‪.‬‬ ‫ולפי דברינו גדר המצוה אינו‬ ‫כמו‬ ‫למשמרות‪,‬‬ ‫החלוקה‬ ‫שכתב הרמב"ם בספר המצוות‪ ,‬וגם‬ ‫אינו שתהיה יד הכל שווה ברגלים‪,‬‬ ‫אלא שיישמר תמיד הצדק שבחלוקה‪,‬‬ ‫ולא תגרע זכותו של כהן או לוי‪.‬‬ ‫וכלל זה יהיה נקוט בידך‪ ,‬שבבוא‬ ‫חכמי תורה שבעל פה לפרש‬ ‫התורה ולקבוע הלכותיה‪ ,‬לא הלכו‬ ‫אחרי פירוש המילות‪ ,‬אלא אחרי‬ ‫הבנתם העמוקה בתוכן הדברים‬ ‫ובמגמתם‪ .‬אלא שקבלתם הייתה‬ ‫לקרוא את הדין הנוהג למעשה‬ ‫בפסוקים בדרך דרשות ומידות‬ ‫שהתורה נדרשת בהם‪.‬‬

‫מז‬

‫בכור בהמה טהורה‬

‫עשה עט‬

‫בכור בהמה טהורה‬ ‫היא ˘ˆ‪¯ÓÂÏÎ .˙¯Âη ˘„˜Ï  ÂÂÈ‬‬ ‫‪‰ÓÏ‬‬ ‫‪ÌÏÈ„·‰ÏÂ‬‬ ‫‪Ì˘È¯Ù‰Ï‬‬ ‫˘¯‡‪¯Ӈ ‡Â‰Â .̉· ‰˘ÚÈÈ˘ ÈÂ‬‬ ‫‪) ‰ÏÚ˙È‬שמות י"ג ב'(‪¯Âη ÏÎ ÈÏ ˘„˜ ,‬‬ ‫‪Ì„‡· χ¯˘È È ·· ÌÁ¯ ÏÎ ¯ËÙ‬‬ ‫‪) ‰¯Â˙· ˘¯ÂÙÓ .‰Ó‰··Â‬שמות ל"ד‬ ‫י"ט(‪Ô‡ˆÂ ¯˜· ‡È‰ ‰Ó‰·‰ ˙‡Ê˘ ,‬‬ ‫‪ÈÂÂȈ‰ ÏÙÎ ¯·Î .„·Ï ¯ÂÓÁ ÔÈÓÂ‬‬ ‫‪‡È‰Â ,‰¯Â‰Ë ‰Ó‰· ¯Âη· ‰Ê‰‬‬ ‫‪‰˙Ú ‰· Ìȯ·„Ó Â Á ‡˘ ‰ÂˆÓ‰‬‬ ‫‪) ¯Ó‡Â‬דברים ט"ו י"ט(‪¯˘‡ ¯Âη‰ ÏÎ ,‬‬ ‫‪˘È„˜˙ ¯Îʉ ,Í ‡ˆ·Â ͯ˜·· „ÏÂÂÈ‬‬ ‫‪‰Ó‰· ¯Âη Ï˘ ‰Ê ÔÈ„Â .ÍȘÂχ '„Ï‬‬ ‫‪·ÏÁ ·ȯ˜È ÌÈ ‰ÎÏ ‡·ÂÈ˘ ‰¯Â‰Ë‬‬ ‫‪ ,¯˘· ¯‡˘ ÂÏ·È ÂÓ„Â‬עכ"ל‪.‬‬ ‫מבואר בדבריו‪ ,‬שדין בכור בהמה‬ ‫טהורה ליקרב על גבי‬ ‫המזבח‪ ,‬ויאכלו הכהנים שאר בשרו‪.‬‬ ‫ודברים אלה ברורים וידועים לכל‪.‬‬ ‫אמנם יש לי בזה מקום עיון מסתירת‬ ‫הכתובים‪ ,‬שבפרשת קרח כתוב )במדבר‬ ‫י"ח ט"ו(‪,¯˘· ÏÎÏ ÌÁ¯ ¯ËÙ ÏÎ ,‬‬ ‫‡˘¯ ‪‰È‰È ‰Ó‰··Â Ì„‡· ,'„Ï Â·È¯˜È‬‬ ‫‪ .ÍÏ‬ומבואר שבכור קרב לד'‪ ,‬וחלק‬ ‫הבעלים נאכל לכהנים‪.‬‬ ‫ואילו בחומש דברים כתוב‬ ‫י"ט‪-‬כ"ג(‪„ÏÂÂÈ ¯˘‡ ¯Âη‰ ÏÎ ,‬‬ ‫··˜¯‪'„Ï ˘È„˜˙ ¯Îʉ ,Í ‡ˆ·Â Í‬‬ ‫‡‪‡Ï ,Í¯Â˘ ¯Âη· „·Ú˙ ‡Ï ,ÍȘÂÏ‬‬ ‫)דברים ט"ו‬

‫˙‚‪ÍȘÂχ '„ È ÙÏ .Í ‡ˆ ¯Âη ÊÂ‬‬ ‫˙‡‪¯˘‡ ̘ӷ ,‰ ˘· ‰ ˘  ÏÎ‬‬ ‫‪· ‰È‰È ÈΠ.Í˙È·Â ‰˙‡ '„ ¯Á·È‬‬ ‫‪‡Ï ,Ú¯ ÌÂÓ ÏÎ ¯ÂÂÈÚ Â‡ ÁÒÙ ,ÌÂÓ‬‬ ‫˙‪, Ï·˙ ÍÈ¯Ú˘· .ÍȘÂχ '„Ï Â Á·Ê‬‬ ‫‪.ÏȇΠȷˆÎ ,ÂÈ„ÁÈ ¯Â‰Ë‰Â ‡Óˉ‬‬ ‫¯˜ ‡˙ „‪ı¯‡‰ ÏÚ ,Ï·˙ ‡Ï ÂÓ‬‬ ‫˙˘‪ .ÌÈÓÎ Â ÎÙ‬ופשוטה של פרשה זו‬ ‫מבואר ומפורש‪ ,‬שהבכור קרב לגבוה‪,‬‬ ‫ושאריתו נאכל לבעלים‪ ,‬ולא לכהנים‪.‬‬ ‫וסתירה זו צריכה ביאור ויישוב‪.‬‬ ‫ועיין בדברי רש"י )דברים ט"ו כ'(‪È ÙÏ ,‬‬ ‫„' ‡‪‡Â‰ Ô‰ÎÏ , Ï·˙ ÍȘÂÏ‬‬ ‫‡‪˙ ˙ÓÓ ‡Â‰˘ Â ÈˆÓ ¯·Î˘ ,¯ÓÂ‬‬ ‫‪,ÌÂÓ ÏÚ· „Á‡Â Ì˙ „Á‡ ‰ ‰Î‬‬ ‫˘ ‡‪) ¯Ó‬במדבר י"ח י"ח(‪‰È‰È ̯˘·Â ,‬‬ ‫‪ .ÍÏ‬והיינו שרש"י נתקשה בקושיה זו‪,‬‬ ‫ופירש שהבעלים האוכלים את הבכור‪,‬‬ ‫הכוונה לכהן‪ .‬ועדיין צריך עיון‪ ,‬שהרי‬ ‫תחילת הפרשה מבואר שמדובר במי‬ ‫שבעדרו נולד הבכור‪ ,‬ככתוב‪ÏÎ ,‬‬ ‫‪,Í ‡ˆ·Â ͯ˜·· „ÏÂÂÈ ¯˘‡ ¯Âη‰‬‬ ‫ועליו נאמר בהמשך‪ ,‬לפני ד' אלוקיך‬ ‫תאכלנו‪ .‬ואיך אפשר לפרש שמדובר‬ ‫בכהן?‬ ‫ונראה לבאר הדברים‪ ,‬בהקדמת כלל‬ ‫גדול שלמדתי ממו"ר הגר"ל‬ ‫מינצברג שליט"א‪ ,‬בהא דאמרו רז"ל‬ ‫)סוטה ג' ע"א(‪,χÚÓ˘È È·¯ È·„ ‡ ˙ ,‬‬

‫מח‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫‪˙È ˘ ‡Ï ,˙È ˘  ‰¯Ó‡ ˘ ‰˘¯Ù ÏÎ‬‬ ‫‡‪ .‰· ˘„Á˙ ˘ ¯·„ ÏÈ·˘· ‡Ï‬וביאור‬ ‫הדברים‪ ,‬שפעמים רבות אנו מוצאים‬ ‫שמצווה אחת חזרה ונשנתה בתורה‪,‬‬ ‫ואמרו חז"ל‪ ,‬שבכל פעם שחזרה‬ ‫המצווה ונכתבה בתורה‪ ,‬באה הפרשה‬ ‫החדשה ללמד דין נוסף‪ ,‬שאינו נלמד‬ ‫מהפרשה הקודמת‪.‬‬

‫ותן דעתך ששני דינים אלה‪ ,‬חלים‬ ‫בדרך כלל על אותה בהמה‪ ,‬ואז‬ ‫הכהן הוא הבעלים‪ ,‬ובו נאמרה‬ ‫)מלבד‬ ‫האכילה של שאר הקרבן‬ ‫האימורים שעולים למזבח(‪ .‬אמנם מצאנו‬ ‫אופנים שבהם חל כל אחד מהדינים‬ ‫האלה בנפרד‪ .‬שהרי בבכור בעל מום‪,‬‬ ‫אין שייכת מצוות הקרבה‪ ,‬והוא‬ ‫בעיקרו חולין‪ ,‬אבל דין מתנות כהונה‬ ‫וודאי נשאר בו‪ ,‬והכהן אוכלו אכילת‬ ‫חולין‪ .‬ובספק בכור‪ ,‬מצד זכות הממון‬ ‫של הכהן אין לדון בו‪ ,‬שהרי כללא‬ ‫הוא שכל ספק ממון אזלינן לקולא‬ ‫לנתבע‪ ,‬ואין לכהן שום זכות תביעה‪,‬‬ ‫כמבואר כל זה בכמה סוגיות בש"ס‪,‬‬ ‫ובמיוחד בבבא מציעא )ו' ע"ב(‪ .‬אמנם‬ ‫דין הקדושה החל בבכור וודאי שייך‬ ‫גם בספק‪ ,‬והוא אסור בהנאה מספיקא‬ ‫דאורייתא‪ ,‬דלחומרא‪.‬‬

‫ובעניין בכור בהמה טהורה‪ ,‬מצאנו‬ ‫בתורה שני עניינים שונים‬ ‫לגמרי‪ .‬הדין האחד הוא שהבכור הוא‬ ‫קודש‪ ,‬וקרב לגבוה‪ .‬ודין הקרבתו‬ ‫שיעלו האימורים למזבח‪ ,‬ואת השאר‬ ‫יאכלו הבעלים‪ .‬ודין זה נתבאר‬ ‫בפרשת בא‪ ,‬בעיקר קדושת בכורות‪,‬‬ ‫וגם בפרשת כי תשא‪ .‬והדין השני‬ ‫שהבכור ניתן לכהן‪ .‬ודין זה נאמר‬ ‫בפרשת קרח‪ ,‬ששם נתבארו כל כ"ד‬ ‫מתנות כהונה‪ .‬ומצד דין זה אין‬ ‫הבכור קדוש כלל‪ ,‬וכמוהו כמעות של‬ ‫פדיון הבן‪ ,‬או כזרוע לחיים וקיבה‪,‬‬ ‫שהם ממון הכהנים‪ ,‬והם חולין לגמרי‪.‬‬

‫והפרשה הכתובה בחומש דברים‬ ‫קדושת‬ ‫לבאר‬ ‫באה‬ ‫הבכור‪ ,‬ודיני הקרבתו ואכילתו‬ ‫בקדושה‪ ,‬כשהוא תמים והוא קרב‪,‬‬ ‫וכשהוא בעל מום‪ ,‬ואינו קרב‪ .‬ונאמרה‬ ‫פרשה זו על הבעלים‪ ,‬שבעדרו נולד‬ ‫הבכור‪ ,‬משום שזכות הכהן אינה‬ ‫שייכת לכאן כלל‪ .‬ומה שכתב רש"י‬ ‫שהבעלים הוא הכהן‪ ,‬לא בא לפרש‬ ‫את פשט הכתוב‪ ,‬שהרי זה לא נאמר‬ ‫בפרשה זו‪ .‬וכוונת רש"י היא לומר‬ ‫את האמת‪ ,‬שלמעשה כבר זיכתה‬ ‫תורה בכור לכהן‪ ,‬והוא הבעלים‬ ‫האוכל‪.‬‬

‫ואמר מו"ר הנ"ל‪ ,‬שעדיין אין‬ ‫הדברים מיושבים‪ ,‬שלכאורה‬ ‫היה ראוי שכל הדינים הנוגעים‬ ‫לאותה מצווה‪ ,‬ייכתבו בפרשה אחת‪.‬‬ ‫ומדוע נחלקו הדינים לשני פרשיות‪.‬‬ ‫וביאור הדברים‪ ,‬שכאשר יש למצווה‬ ‫אחת יותר מגדר ותוכן אחד‪ ,‬נכתבו‬ ‫הדברים בשתי פרשיות או יותר‪ ,‬בכל‬ ‫פעם נתבאר עניין אחד‪ .‬ובכל מקום‬ ‫כללה התורה את הפרטים השייכים‬ ‫לאותו תוכן המבואר בפרשה ההיא‪.‬‬

‫מט‬

‫סיפור יציאת מצרים‬

‫עשה קנז‬

‫סיפור יציאת מצרים‬ ‡Â‰‰ ÌÂÈ· Í ·Ï ˙„‚‰Â ¯ÓÂÏ „ÂÓÏ˙ ‰ˆÓ ˘È˘ ‰Ú˘· ,‰Ê ¯Â·Ú· ¯Ó‡Ï ÈÙ ÏÚ Û‡Â ,ÍÈ ÙÏ ÌÈÁ ÂÓ ¯Â¯Ó ÌÈÏ„‚ ÌÈÓÎÁ ÂÏÈÙ‡ .Ô· ÂÏ Ôȇ˘ ÏΠ,ÌȯˆÓ ˙‡ÈˆÈ· ¯ÙÒÏ ÌÈ·ÈÈÁ ȯ‰ Âȉ˘Â Âگȇ˘ Ìȯ·„· Íȯ‡Ó‰ ‡Ï ÂÏÈه ,ÌÈ ·Ï ‰ÂˆÓ .Á·Â˘Ó ‰Ê Â˙Ú„ ÈÙÏ ,Í ·Ï ˙„‚‰Â ¯Ó‡ ˘ ,Âχ˘ ‰È‰ ̇ ,„ˆÈÎ .„ÓÏÓ ÂÈ·‡ Ô· Ï˘  ÏÂÎ ,È · ÂÏ ¯Ó‡ ,˘ÙÈË Â‡ Ô˘ ÂÓΠ‡ ÂÊ ‰ÁÙ˘ ÂÓÎ ÌÈ„·Ú  Èȉ ‰„Ù ‰Ê‰ ‰ÏÈÏ·Â ,ÌȯˆÓ· ‰Ê „·Ú ̇ .˙¯ÈÁÏ Â ‡ÈˆÂÈ ,‰"·˜‰  ˙‡ ‰Ó ÂÚÈ„ÂÓ ÌÎÁ Ï„‚ Ô·‰ ‰È‰ Â Ï Â˘Ú ˘ ÌÈÒÈ Â ÌȯˆÓ· Â Ï Ú¯È‡˘ Ï˘ Â˙Ú„ ÈÙÏ ÏΉ , ȷ¯ ‰˘Ó È"Ú .‫ עכ"ל‬,Ô· ‫העולה מדברי הרמב"ם ששני עניינים‬ ‫שונים נכנסו תחת מצוה‬ ‫ להודיע לבן שאינו יודע‬,‫ האחד‬.‫אחת‬ ‫ והחובה היא‬,‫את דבר יציאת מצרים‬ ‫ והשני‬.‫לספר לבן לפי עניינו ודעתו‬ ‫ הדומה למה‬,‫הוא חובת הזכרה‬ .‫שמצינו בעניין קידוש של שבת‬ ‫ שרק מצד חובת‬,‫ומבואר בדבריו‬ ,‫ההזכרה למדנו שאפילו כולנו חכמים‬ ‫ מצוה עלינו‬,‫וכולנו יודעים את התורה‬ ‫ שהרי אין מקום‬,‫ וכן בדין‬.‫לספר‬ .‫להגיד ולספר למי שכבר יודע‬

ÌȯˆÓ ˙‡ÈˆÈ· ¯ÙÒÏ Â ÂȈ˘ ‫היא‬ ÔÒÈ Ó ¯˘Ú ‰˘ÓÁ ÏÈÏ· ÏÚ ‡·˘ ·Â˙Ή ,‰ÏÈω ˙ÏÈÁ˙· ,('‫ )שמות י"ג ח‬¯Ӈ ‡Â‰ ,‰Ê‰ ÈÂÂȈ‰ ԢϠ.‡Â‰‰ ÌÂÈ· Í ·Ï ˙„‚‰Â ,‫¯ )שמות י"ג י"ד‬Ó‡ ˘ ÏÏÎÓ ,‡˙ÏÈÎÓ Ì‡ ÏÂÎÈ ,Í · Íχ˘È ÈÎ ,('‫דברים ו' כ‬ Ôȇ Â‡Ï Ì‡Â ,ÂÏ „È‚Ó ‰˙‡ Íχ˘È ˙„‚‰Â ,¯ÓÂÏ „ÂÓÏ˙ ,ÂÏ „È‚Ó ‰˙‡ ‡Ï‡ ÈÏ Ôȇ .Íχ˘ ‡Ï˘ Ù"Ú‡ ,Í ·Ï ,ÂÓˆÚ ÔÈ·Ï Â È· ,Ô· ÂÏ ˘È˘ ÔÓÊ· ¯ÓÂÏ „ÂÓÏ˙ ?ÔÈ Ó ÌȯÁ‡ ÔÈ·Ï Â È· ,ÌÚ‰ χ ‰˘Ó ¯Ó‡È ,('‫)שמות י"ג ג‬ ‡Â‰˘ ,¯ÓÂÏÎ ,‰Ê‰ ÌÂȉ ˙‡ ¯ÂÎÊ ,('‫ )שמות כ' ח‬¯Ӈ ÂÓÎ ,¯ÎÊÏ ‰ÂȈ ¯·Î .¢„˜Ï ˙·˘‰ ÌÂÈ ˙‡ ¯ÂÎÊ Â ÏÂÎ ÂÏÈÙ‡ ,̯Ӈ ÔÂ˘Ï ˙Ú„È ˙‡ ÌÈÚ„ÂÈ Â ÏÂÎ ÌÈ Â·  ÏÂÎ ÌÈÓÎÁ ¯ÙÒÏ Â ÈÏÚ ‰ÂˆÓ ,‰ÏÂÎ ‰¯Â˙‰ .‫ ע"כ‬,ÌȯˆÓ ˙‡ÈˆÈ· ‫ פ"ז מהלכות‬,‫ובספר משנה תורה‬ ‫ כתב‬,'‫חמץ ומצה הל"א וב‬ ¯ÙÒÏ ‰¯Â˙ Ï˘ ‰˘Ú ˙ÂˆÓ ,‫וז"ל‬  È˙·‡Ï Â˘Ú ˘ ˙‡ÏÙ Â ÌÈÒ · ,ÔÒÈ · ¯˘Ú ‰˘ÓÁ ÏÈÏ· ÌȯˆÓ· ÌÂȉ ˙‡ ¯ÂÎÊ ,('‫¯ )שמות י"ג ג‬Ó‡ ˘ ÂÓÎ ,ÌȯˆÓÓ Ì˙‡ˆÈ ¯˘‡ ‰Ê‰ ÌÂÈ ˙‡ ¯ÂÎÊ ,('‫¯ )שמות כ' ח‬Ó‡ ˘ ,¯˘Ú ‰˘ÓÁ ÏÈÏ·˘ ÔÈ Ó .˙·˘‰

‫נ‬

‫ויש בנותן טעם להזכיר שבספר‬ ‫המצוות פתח הרמב"ם את‬ ‫המצוה בקרא דוהגדת לבנך‪ ,‬ואילו‬ ‫במשנה תורה התחיל בזכור את היום‬ ‫הזה‪ ,‬והדברים צריכים תלמוד‪.‬‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫ובכלל‪ ,‬הדברים צריכים עיון‪ ,‬איך‬ ‫נכנסים במצוה אחת שני‬ ‫עניינים שונים ונפרדים לגמרי‪.‬‬ ‫מה‬

‫ויותר מובנים הדברים לפי‬ ‫שנאמר במכילתא שלנו‬ ‫י"ח( בזה"ל‪ÔÈ Ó ,¯Ó‡ ¯ÊÚÈχ È·¯ ,‬‬ ‫‡˙‪Ï˘ ‰¯Â·Á ‰˙Èȉ ̇˘ ¯Ó‡ ‰‬‬ ‫‪ÌÈÎȯˆ˘ ,ÌÈ„ÈÓÏ˙ Ï˘ ‡ ÌÈÓÎÁ‬‬ ‫‪ÍÎÏ ,˙ˆÁ „Ú ÁÒÙ ˙ÂÎω· ˜ÂÒÚÏ‬‬ ‫‡‪ ,˙„ډ ‰Ó ¯Ó‬ע"כ‪.‬‬ ‫)פרשה‬

‫והרמב"ם הזכיר בדבריו‪ ,‬שלמדם מן‬ ‫והכוונה‬ ‫המכילתא‪,‬‬ ‫למכילתא דרשב"י‪ ,‬כנודע שזוהי‬ ‫המכילתא שהייתה לפני הרמב"ם‪.‬‬ ‫ובמכילתא שלנו‪ ,‬שהיא מכילתא דרבי‬ ‫ישמעאל‪ ,‬נאמרו בזה דברים אחרים‪,‬‬ ‫ובהמשך דברינו נביא את מה שנאמר‬ ‫שם‪.‬‬ ‫ועיין בספר גבורות ד' למהר"ל )פ"ב(‪,‬‬ ‫שהאריך להקשות על דברי‬ ‫הרמב"ם בקושיות עצומות‪ ,‬ועיקרן‪,‬‬ ‫שמקרא דזכור את היום הזה אשר‬ ‫יצאתם ממצרים‪ ,‬אין ללמוד על זמנה‬ ‫של המצוה‪ ,‬ושמא איירי קרא בזכירת‬ ‫יציאת מצרים כל ימות השנה‪ .‬ועוד‪,‬‬ ‫שאין ללמוד משם אלא הזכרה‬ ‫בעלמא‪ ,‬כדרך שבקידוש של שבת אין‬ ‫מצוה לספר ולהאריך בסיפור‪ ,‬ואין‬ ‫אנו מצווים אלא להזכיר קדושת שבת‬ ‫בהזכרה בעלמא‪ ,‬ומדוע כאן נאמרה‬ ‫מצות סיפור‪ ,‬וכל המרבה הרי זה‬ ‫משובח‪.‬‬ ‫והנה המהר"ל לא הכיר את מקורו‬ ‫של הרמב"ם בדברי חז"ל‪,‬‬ ‫ואנו יודעים שמקורו טהור במכילתא‬ ‫דרשב"י‪ .‬אבל בעיקר הדברים קושיות‬ ‫המהר"ל צריכות יישוב‪.‬‬

‫וכדי לבאר העניין‪ ,‬עלינו לעיין‬ ‫בפסוק שממנו למדו במכילתא‬ ‫את הדין‪ .‬וכך כתובים הדברים בתורה‬ ‫)דברים ו' כ'‪-‬כ"ה(‪,‬‬ ‫כי ‪‰Ó ,¯Ó‡Ï ¯ÁÓ Í · Íχ˘È‬‬ ‫‪¯˘‡ ÌÈËÙ˘Ó‰Â ÌȘÂÁ‰Â ˙„ډ‬‬ ‫ˆ‪,Í ·Ï ˙¯Ó‡Â .ÌÎ˙‡  ȘÂχ '„ ‰ÂÈ‬‬ ‫‪ ‡ÈˆÂÈ ,ÌȯˆÓ· ‰Ú¯ÙÏ Â Èȉ ÌÈ„·Ú‬‬ ‫„' ‪'„ Ô˙ÈÈ .‰˜ÊÁ „È· ÌȯˆÓÓ‬‬ ‫‡‪,ÌÈگ ÌÈÏ„‚ ÌÈ˙ÙÂÓ ˙Â˙Â‬‬ ‫·‪.Â È ÈÚÏ Â˙È· Ïη ‰Ú¯Ù· ÌȯˆÓ‬‬ ‫‪‡È·‰ ÔÚÓÏ Ì˘Ó ‡ÈˆÂ‰  ˙‡Â‬‬ ‫‡‪Ú·˘ ¯˘‡ ı¯‡‰ ˙‡ Â Ï ˙˙Ï , ˙Â‬‬ ‫‪ÏÎ ˙‡ ˙¢ÚÏ '„  ÂˆÈ . È˙·‡Ï‬‬ ‫‪'„ ˙‡ ‰‡¯ÈÏ ,‰Ï‡‰ ÌȘÂÁ‰‬‬ ‫‡‪,ÌÈÓȉ ÏÎ Â Ï ·ÂËÏ , ȘÂÏ‬‬ ‫‪,Â Ï ‰È‰˙ ‰˜„ˆÂ .‰Ê‰ ÌÂȉΠ ˙ÂÈÁÏ‬‬ ‫‪‰ÂˆÓ‰ ÏÎ ˙‡ ˙¢ÚÏ ¯ÂÓ˘ ÈÎ‬‬ ‫‪. ÂÂȈ ¯˘‡Î  ȘÂχ '„ È ÙÏ ,˙‡Ê‰‬‬ ‫וכשנתבונן בשאלת הבן )המכונה‬ ‫בפי חז"ל במכילתא‬

‫סיפור יציאת מצרים‬

‫ובהגש"פ 'חכם'(‪ ,‬נראה שאינו שואל‬ ‫על מצווה או עניין מסוים בתורה‪,‬‬ ‫ושאלתו מתייחסת לכלל התורה כולה‪.‬‬ ‫הוא מזכיר בשאלתו שלושה סוגים‬ ‫של מצוות‪ ,‬עדות‪ ,‬חוקים ומשפטים‪.‬‬ ‫עדות‪ ,‬הן המצוות הבאות להעיד על‬ ‫יסודות היהדות‪ ,‬כשבת ומועדים‪.‬‬ ‫חוקים‪ ,‬הם סדרי ההנהגה שקבעה‬ ‫התורה בשימוש האדם בענייני העולם‪,‬‬ ‫כדיני בהמות וחיות טמאות וטהורות‪.‬‬ ‫ומשפטים הם דיני מערכות היחסים‬ ‫בין אדם לחברו‪ ,‬המסודרים בתורה‬ ‫על פי הצדק והיושר האלוקי‪.‬‬ ‫ומאחר שאין כאן שאלה על פרט‬ ‫מסוים‪ ,‬אלא על התורה‬ ‫בכללה‪ ,‬עלינו להבין את תוכן‬ ‫השאלה‪ .‬ונראה‪ ,‬שהבן החכם שואל‬ ‫על כלל היהדות כולה‪ ,‬מהו עניינה‪.‬‬ ‫מהי נקודת המרכז של כלל התורה‬ ‫והמצוות‪ .‬והתשובה על שאלתו‪ ,‬כפי‬ ‫הנראה‪ ,‬נמצאת בשני הפסוקים‬ ‫האחרונים של התשובה‪'„  ÂˆÈ ,‬‬ ‫‪‰‡¯ÈÏ ,‰Ï‡‰ ÌȘÂÁ‰ ÏÎ ˙‡ ˙¢ÚÏ‬‬ ‫‡˙ „' ‡‪,ÌÈÓȉ ÏÎ Â Ï ·ÂËÏ , ȘÂÏ‬‬ ‫‪,Â Ï ‰È‰˙ ‰˜„ˆÂ .‰Ê‰ ÌÂȉΠ ˙ÂÈÁÏ‬‬ ‫‪‰ÂˆÓ‰ ÏÎ ˙‡ ˙¢ÚÏ ¯ÂÓ˘ ÈÎ‬‬ ‫‪. ÂÂȈ ¯˘‡Î  ȘÂχ '„ È ÙÏ ,˙‡Ê‰‬‬ ‫והכוונה‪ ,‬לכאורה‪ ,‬שלימדתנו התורה‬ ‫להשיב לבן החכם‪ ,‬שגדר כל המצוות‬ ‫הוא ההטבה הגדולה שהטיב לנו‬ ‫אבינו שבשמים‪ ,‬החוקים והמשפטים‬ ‫אשר יעשה אותם האדם וחי בהם‪.‬‬

‫נא‬

‫ועניין יציאת מצרים שהקדימה תורה‬ ‫בתשובת האב לבן החכם‪,‬‬ ‫שממנה ראיה לטוב ד'‪ ,‬וממנה יתד‬ ‫ופינה שידע הבן וישכיל שכל מצוה‬ ‫ומצוה היא טובה גדולה שהטיב לנו‬ ‫בוראנו‪ ,‬לטוב לנו כל הימים‪ ,‬לחיותנו‬ ‫כהיום הזה‪.‬‬ ‫וראה‪ ,‬שכן כתוב בכתבי הקודש‬ ‫בדברי המשורר אסף )תהילים‬ ‫ע"ח(‪ ,‬שכל המזמור מדבר בעניין‬ ‫סיפור יציאת מצרים לבנים ולדור‬ ‫אחרון‪ .‬ושם )פסוק ז'( כתוב‪ÂÓÈ˘È ,‬‬ ‫·‡‪ÈÏÏÚÓ ÂÁÎ˘È ‡Ï ,ÌÏÒÎ ÌȘÂÏ‬‬ ‫‡‪ .¯ˆ È ÂÈ˙ˆӠÏ-‬הא למדת‪,‬‬ ‫שתכלית הסיפור ביציאת מצרים היא‬ ‫שיבינו הבנים שאין מגמתו ית' אלא‬ ‫להיטיב לנו‪ ,‬ומזה ידעו לשים בו‬ ‫כסלם‪ ,‬ולשמור המצוות‪ ,‬שגם הם‬ ‫אינם אלא לטובתנו‪ .‬ומקרא מלא דיבר‬ ‫הכתוב )דברים י' י"ב‪-‬י"ג(‪χ¯˘È ‰˙Ú ,‬‬ ‫‪̇ ÈÎ ,ÍÓÚÓ Ï‡Â˘ ÍȘÂχ '„ ‰Ó‬‬ ‫וגו' ‪ ,ÍÏ ·ÂËÏ‬וכן הוא פשטיה דקרא‬ ‫שם‪ ,‬כאשר כתב הרמב"ן בפירושו‬ ‫שם‪ ,‬וז"ל‪Ï‡Â˘ ÍȘÂχ '‰ ‰Ó ,‬‬ ‫‪,¯Ó‡È .ÍÏ ·ÂËÏ Ï‡ Í˘Ó ÍÓÚÓ‬‬ ‫‡‪,ÂίˆÏ ‰È‰È˘ ¯·„ ÍÓÚÓ Ï‡Â˘  È‬‬ ‫‡‪.ÍÏ ·ÂËÏ ‡Â‰ ÏΉ ˜¯ .ÍÎ¯ÂˆÏ ‡Ï‬‬ ‫‪) ÌÚˉ ¯Ó‡Â‬הראיה(‪ÍȘÂχ '‰Ï ÈÎ ,‬‬ ‫‪¯˘‡ ÏΠı¯‡‰ ÌÈÓ˘‰ ÈӢ ÌÈÓ˘‰‬‬ ‫·‪ ȇ ,ÂÓ˘Ï „·ΠÌÈ ˙ ÌÏÂΠ,‰‬‬ ‫ˆ¯‪¯Á·È ˜˘Á ÍÈ˙·‡· ˜¯ ,ÍÏ ÍÈ‬‬ ‫·‪.ÌÈÓÚ‰ ÏÎÓ Ì‰È¯Á‡ ÌÚ¯Ê‬‬

‫נב‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫ואחר כל הדברים האלה‪ ,‬אנו מבינים‬ ‫את כוונת חז"ל במכילתא‪,‬‬ ‫שדרשו משאלת הבן החכם‪ ,‬מה‬ ‫העדות‪ ,‬שאפילו כולנו חכמים מצווה‬ ‫עלינו לספר‪ .‬והכוונה‪ ,‬שאין כאן‬ ‫שאלה פרטית‪ ,‬שהתשובה עליה היא‬ ‫מסוימת ומוגדרת‪ ,‬שהרי הבן השואל‬ ‫מזכיר בשאלתו את העדות‪ ,‬שהן‬

‫מצוות שטעמן ידוע ומפורש ועולה‬ ‫מתוך המצוה עצמה‪ ,‬ועל כרחך שגם‬ ‫לבן ידוע טעם המצוות הללו‪ .‬ואם‬ ‫כן‪ ,‬אין לך אדם שכבר ברורים לו‬ ‫הדברים כל הצורך‪ ,‬ומידת הביטחון‬ ‫היא מהדברים שתמיד צריכים חיזוק‪.‬‬ ‫ולכן אפילו חבורה של חכמים חייבים‬ ‫לספר ביציאת מצרים‪.‬‬

‫ל"ת סג‬

‫חילול השם‬ ‫כתב הרמב"ם‪ ,‬שאיסור זה הוא היפך‬ ‫קידוש השם‪ .‬והכוונה‪ ,‬שנאסר‬ ‫עלינו כאן לעשות הפך ממה‬ ‫שנצטווינו בעשה דקידוש השם‪.‬‬ ‫וכתב הרמב"ם שיש ג' אופנים‬ ‫בחילול ד'‪ ,‬שנים כוללים‬ ‫ואחד מיוחד‪ ,‬וכוונתו‪ ,‬שניים מהם‬ ‫שייכים בכל איש ישראל‪ ,‬ואחד שייך‬ ‫רק באיש מיוחד‪ ,‬ידוע במעלה ובטוב‬ ‫מעשיו‪ .‬ויעויין בספר המדע‪ ,‬פ"ה‬ ‫מיסוה"ת שהביא אלו ג' אופנים‪,‬‬ ‫וכתבם שכן הוא גם לאידך גיסא‪,‬‬ ‫בעשה דקידוש השם‪ .‬ומה שבספר‬ ‫המצוות כתבם רק בלאו דחילול השם‪,‬‬ ‫ולא הזכיר את צד הקיום במצות‬ ‫עשה של קידוש השם‪ ,‬קשה למצוא‬ ‫בזה ביאור תורני‪ ,‬וכפי הנראה שיש‬ ‫פעמים שכתב הרמב"ם בספר זה‬ ‫דברים כפי המזדמן‪ ,‬וצ"ע‪ .‬ובפרט‬ ‫שיש לראות בדברים אלה את גדר‬ ‫המצוה‪ ,‬שנתחייב הר"מ להזכירם בכל‬

‫מצווה ומצווה‪ ,‬כמו שכתב בהקדמת‬ ‫הספר‪.‬‬ ‫ולגוף הדברים‪ ,‬נראה שהגדר באופן‬ ‫הראשון והשלישי הוא פרסום‬ ‫חוזק האמונה האמיתית ויופייה‬ ‫ושלמותה‪ ,‬או ח"ו להיפך‪ ,‬והכל דבר‬ ‫אחד‪ .‬ואפשר להוסיף לסוג השלישי‬ ‫דבר נוסף הקרוב אליו‪ ,‬והוא כשאדם‬ ‫חשוב עובר עבירה בפני אחרים‪ ,‬ואינו‬ ‫גורם בזה לירידה בערך התורה‬ ‫והיהדות‪ ,‬אלא גורם שיקלו אנשים‬ ‫אחרים ראשם בעבירה ההיא‪ .‬ועיין‬ ‫בספר חפץ חיים במניין הלאוין בראש‬ ‫הספר‪ ,‬אות ו'‪ ,‬ובבמ"ח שם‪ ,‬שנראה‬ ‫שלא חילק כלל בין שני האופנים‬ ‫האלה‪ ,‬אף שיש מקום לחלק‪.‬‬ ‫ובעניין ‪Ì„‡ ‰˘ÚÈ˘ ,È ˘‰ ˜ÏÁ‰‬‬ ‫‪‡Ï ‰· ‰Â‡˙ Ôȇ ,‰¯È·Ú‬‬ ‫‪„¯Ó‰ Â˙ÏÂÚÙ· ÔÂÂÎÈ Ï·‡ ,‰‡ ‰‬‬ ‫‪‰Ê ‰ ‰ ,ÌÈÓ˘ ˙ÂÎÏÓ ÏÂÚ ˙˜È¯ÙÂ‬‬

‫חילול השם‬

‫‚‪.‰˜ÂÏ ÌÈÓ˘ Ì˘ ÏÏÁÓ ÔÎ Ì‬‬ ‫‪ÈÓ˘· ÂÚ·˘˙ ‡Ï ,¯Ó‡ ÍÎÈÙÏÂ‬‬ ‫‪ÈÎ ,ÍȘÂχ Ì˘ ˙‡ ˙ÏÏÁ ,¯˜˘Ï‬‬ ‫‪Ôȇ ,ÔÈÈ Ú‰ ‰Ê· ÒÈÚÎ‰Ï ÔÂÂÎÓ ‰Ê‬‬ ‫‪.‰Ê· ˙ÈÓ˘‚ ‰‡ ‰‬‬ ‫מבואר‪ ,‬שהרמב"ם למד ענין זה‬ ‫מחילול השם המוזכר אצל‬ ‫שבועת שקר‪ .‬ועיין בחפץ חיים‪,‬‬ ‫שהזכיר עניין זה של חילול השם‬ ‫לגבי לשון הרע‪ .‬ולדידי כל דברים‬ ‫אלה הם מחודשים ותמוהים מאד‪.‬‬ ‫שהרי מי לא ידע שפעמים רבות יש‬ ‫בלה"ר תאווה גדולה‪ ,‬עד שקשה מאד‬ ‫להתגבר עליה‪ .‬וכן בשבועת שקר‪,‬‬ ‫כשצריך האדם לאמת דבריו כנגד‬ ‫המפקפקים באמינותו‪ ,‬כבר יתכן‬ ‫שתהיה לו תאווה גדולה ורצון חזק‬ ‫לאמת דבריו כנגד המפקפק‪ .‬ובפרט‬ ‫שחז"ל העמידו לאו זה של שבועת‬ ‫שקר על שבועת ממון‪ ,‬וכן נראה‬ ‫בפשט המקרא מהקשר הדברים‪ .‬וקשה‬ ‫מאד‪ ,‬וכי תאוות הממון אינה חשובה‬ ‫הנאה או תאווה? וכדי ליישב במקצת‬ ‫ולבאר את דברי הר"מ‪ ,‬נראה שכוונתו‬ ‫שהנשבע לשקר כדי להרוויח ממון‬ ‫אינו עושה מתוך דחף התאווה אלא‬ ‫מתוך שיקול ומחשבה‪ ,‬ואין לומר‬ ‫שהוא נדחף למעשהו‪ ,‬אלא שהוא‬ ‫בחר בזה‪ ,‬ולא אכפת ליה מאיסור‬ ‫שבועת שקר‪ .‬ולפ"ז‪ ,‬מש"כ הרמב"ם‬ ‫שאין בזה תאווה גשמית‪ ,‬כוונתו שאין‬

‫נג‬

‫כאן משיכה של הגוף‪ ,‬שאין בה דעת‬ ‫ומחשבה‪ ,‬אלא שיקול והכרעה‪ .‬וא"כ‬ ‫אין מקום ללמוד מכאן ללה"ר‪ .‬אבל‬ ‫האמת שהסבר זה דחוק בדברי‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬ולא התברר לנו שתאוות‬ ‫ממון שונה באופן מהותי מתאוות‬ ‫אכילה וכד'‪ .‬ובכל אופן קשה לומר‬ ‫שאדם זה התכוון בפעולתו המרד‬ ‫ופריקת עול מלכות שמים‪.‬‬ ‫ויותר נראה לפרש‪ ,‬שחילול השם‬ ‫המוזכר לגבי שבועת שקר‪.‬‬ ‫הוא מצד שהנשבע לשקר הריהו‬ ‫כאומר שאין אלוקים אמת‪ ,‬ח"ו‪ ,‬וזהו‬ ‫חילול השם בעצם‪ .‬וכן כתב הרמב"ן‬ ‫בפירוש התורה‪ ,‬עיי"ש‪ .‬ואין לזה‬ ‫שייכות לכוונת הנשבע‪ ,‬אלא עצם‬ ‫השבועה בד' לשקר‪.‬‬ ‫אבל עיקר דברי הרמב"ם בחלק השני‬ ‫הזה‪ ,‬במי שעובר עבירה וכוונתו‬ ‫להכעיס ולפרוק עול‪ ,‬מסתבר הדבר‬ ‫מאד שיש בזה עוון חילול השם‪,‬‬ ‫שהרי מכריז במעשהו שאין לו שום‬ ‫יחס לציווי הבורא‪ .‬ואף אם ייסתר‬ ‫איש במסתרים‪ ,‬ואיש לא יראנו‪ ,‬עצם‬ ‫ההכרזה‪ ,‬אפילו כלפי עצמו‪ ,‬שלא‬ ‫אכפת ליה כלל ממלכותו ית'‪ ,‬הריהו‬ ‫חילול השם‪ .‬וכדברים האלה כתוב‬ ‫בתורה עצמה )במדבר ט"ו ל'(‪˘Ù ‰Â ,‬‬ ‫‡˘¯ ˙‪ÔÓ Á¯Ê‡‰ ÔÓ ‰Ó¯ „È· ‰˘Ú‬‬ ‫‪‰˙¯Î  ,Û„‚Ó ‡Â‰ '„ ˙‡ ,¯‚‰‬‬ ‫‪.‰ÓÚ ·¯˜Ó ‡È‰‰ ˘Ù ‰‬‬

‫נד‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫ל"ת קפז‬

‫איסור בשר וחלב‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬בל"ת קפ"ו הביא איסור‬ ‫בישול בשר בחלב‪ ,‬ובל"ת‬ ‫קפ"ז הביא איסור אכילת בשר וחלב‬ ‫המבושלים‪ ,‬ושניהם נלמדו מהא‬ ‫דכתיב בתורה ג' פעמים )שמות כ"ג י"ט‪,‬‬ ‫ל"ד כ"ו‪ ,‬דברים י"ד כ"א(‪È„‚ Ï˘·˙ ‡Ï ,‬‬ ‫·‪ ,ÂÓȇ ·ÏÁ‬ודרשו ע"ז‪ ,‬אחד‬ ‫לבישול‪ ,‬אחד לאכילה ואחד להנאה‪.‬‬ ‫ועיין בדברי הרמב"ם שהתאמץ לפרש‬ ‫מדוע אין למנות לאו דהנאה בפני‬ ‫עצמו‪ ,‬ולא נעסוק בנקודה זו בעת‬ ‫הזאת‪.‬‬ ‫ואת עיקר דרשת חז"ל ביאר‬ ‫הרמב"ם בספר משנה תורה‬ ‫)פ"ט הל"ב(‪ ,‬וז"ל‪·Â˙Ή ˜˙˘ ‡Ï ,‬‬ ‫‪¯Ò‡˘ È ÙÓ ‡Ï‡ ‰ÏÈ·‰ ¯ÂÒ‡ÏÓ‬‬ ‫‪,¯ÂÒ‡ ÂÏÂ˘È· ÂÏÈه ,¯ÓÂÏÎ ,ÏÂ˘È·‰‬‬ ‫‪˜˙˘˘ ÂÓÎ ,Â˙ÏÈ· ¯ÓÂÏ Íȯˆ ÔȇÂ‬‬ ‫‪,˙·‰ ˙· ¯Ò‡˘ ¯Á‡Ó ˙·‰ ¯ÂÒ‡ÏÓ‬‬ ‫עכ"ל‪ .‬ומבואר בדבריו‪ ,‬שעיקר האיסור‬ ‫הוא איסור אכילה‪ ,‬והתורה נמנעה‬ ‫לכותבו משום דאתי מק"ו‪ .‬ולדידי‬ ‫קצת צ"ע‪ ,‬שעיקר האיסור לא יהיה‬ ‫נכתב‪ ,‬משום שאפשר ללומדו מק"ו‪.‬‬ ‫ולולא דברי הרמב"ם‬ ‫להיפך‪ ,‬שעיקר‬ ‫הבישול‪ ,‬וכל כך מגונה‬ ‫התורה‪ ,‬עד שחזרה‬

‫הייתי אומר‬ ‫האיסור הוא‬ ‫הבישול בעיני‬ ‫עליו שלוש‬

‫פעמים‪ ,‬כדרך שמצוות עיקריות‬ ‫ויסודיות בתורה‪ ,‬חזרה עליהן התורה‬ ‫כמה פעמים‪ .‬ובתורה שבעל פה דרשו‬ ‫מחזרת האיסור‪ ,‬שנאסר גם להשתמש‬ ‫בתוצאות האיסור‪ ,‬באכילה ובהנאה‪.‬‬ ‫ולפי זה‪ ,‬ההלכה הנדרשת שייכת‬ ‫וקשורה לכתוב עצמו‪.‬‬ ‫ודע‪ ,‬שבזה הרווחנו גם להבין מדוע‬ ‫לא נאסר מן התורה לאכול‬ ‫בשר וחלב שלא נתבשלו זה עם זה‪.‬‬ ‫וזאת משום שכל האיסור הוא מפני‬ ‫שנעשה בו איסור בישול‪.‬‬ ‫ובגמ' פסחים )מ"ד ע"ב(‪ ,‬אמרו‬ ‫שאיסור בשר וחלב הוא‬ ‫חידוש‪ ,‬משום שאינו נאסר אלא‬ ‫בבישול‪‡ÓÂÈ ÈÏÂÎ ‰ÈÏ Â¯˙ ȇ ,‬‬ ‫·‪,ÈÏ¢· ‰ÈÏ ÏÈ˘· ,ȯ˘ ,‡·ÏÁ‬‬ ‫‡‪ .¯ÂÒ‬ולכאורה הדברים הללו מורים‬ ‫שלא כדברינו‪ ,‬שהרי אם כל סיבת‬ ‫איסור האכילה הוא העוול שנעשה‬ ‫בבישול‪ ,‬ודאי הוא שלא ייאסר‬ ‫באכילה אלא אם כן בישל‪ .‬ומאי‬ ‫חידוש יש כאן‪.‬‬ ‫ועיין ברש"י שם‪ ,‬וז"ל‪‰ÈÏ ÏÈ˘· ,‬‬ ‫·˘‪,ÂÏÂ˘È· ÏÚ ¯·ÂÚ ,¯ÂÒ‡ ÈÏÂ‬‬ ‫‪ .Â˙ÏÈ· ÏÚ ¯·ÂÚÂ‬והיינו שרש"י נקט‬ ‫שאין החידוש באיסור אכילה‪ ,‬אלא‬ ‫גם באיסור בישול‪ ,‬שלא אסרה תורה‬

‫נה‬

‫באיסור בל תוסיף‬

‫כל תיקון לאכילה‪ ,‬וגם שריית הבשר‬ ‫בחלב תיאסר‪ ,‬וממילא יהיה איסור גם‬ ‫באכילת השרוי‪ ,‬כדרך שאסור לאכול‬ ‫המבושל‪ .‬וכן מדויק מדברי הגמ'‬ ‫עצמה‪ ,‬שלא אמרו שהחידוש הוא‬ ‫שאין איסור לאכול יחדיו בשר וחלב‪,‬‬ ‫אפילו אם לא נעשית בהם שום‬ ‫מלאכה‪ ,‬ורק מהשרוי כולי יומא‬ ‫בחלבא הוכיחו‪ .‬ובאמת גדר האיסור‬ ‫הוא העוול שנעשה בבישולו‪.‬‬

‫ולא אמנע מלהזכיר את שכתבו‬ ‫הראשונים )רמב"ן ואבן עזרא(‪,‬‬ ‫שעיקר הגנות שראתה התורה בבשר‬ ‫בחלב הוא האכזריות שיש בשימוש‬ ‫בחלב‪ ,‬שהוא נועד לחיות את הגדי‪,‬‬ ‫לצורך אכילתו‪ .‬ועיין בספר החינוך‬ ‫)מצוה צ"ב(‪ ,‬שכתב שורש אחר לאיסור‬ ‫בשר וחלב‪ ,‬אבל בזה ס"ל כדברינו‪,‬‬ ‫שעיקר האיסור הוא הבישול‪ ,‬ומחמת‬ ‫הבישול נאסרה האכילה‪.‬‬

‫ל"ת שיג‬

‫באיסור בל תוסיף‬ ‫הזהירנו ‪·Â˙η ‡Ï ‰¯Â˙· ÛÈÒ‰Ó‬‬ ‫‪¯Ӈ ‡Â‰Â ,Ϸ˜ӷ ‡ÏÂ‬‬ ‫)דברים י"ג א'(‪¯Â‡È··Â .ÂÈÏÚ ÛÒÂ˙ ‡Ï ,‬‬ ‫‡‪,ÛÈÒÂ˙ Ï· ÏÚ ¯·ÂÚ ,˙ÂÓ˜ӷ ¯Ó‬‬ ‫‪.ÛÈÒÂ˙ Ï· ÏÚ ˙¯·Ú‬‬ ‫ובהלכות ממרים הוסיף הרמב"ם‬ ‫לבאר באריכות איסור‬ ‫זה‪ ,‬וליישב איך הותר לחכמים לצוות‬ ‫מצוות ולאסור איסורים‪ ,‬ומדוע אין‬ ‫בזה משום בל תוסיף‪ .‬ואלו דבריו‬ ‫שם )פ"ב הל"ט(‪ÔÈ„ ˙È·Ï ˘È Ïȇ‰ ,‬‬ ‫‪„ÂÓÚÈ ¯˙ÂÓ‰ ¯·„ ¯Â҇Ϡ¯ÂÊ‚Ï‬‬ ‫‡‪¯È˙‰Ï Ô‰Ï ˘È ÔΠ,˙Â¯Â„Ï Â¯ÂÒÈ‬‬ ‫‡‪‰Ê Â‰Ó ,‰Ú˘ ÈÙÏ ‰¯Â˙ ȯÂÒÈ‬‬ ‫˘‪‡Ï ÂÈÏÚ ÛÈÒÂ˙ ‡Ï ‰¯Â˙ ‰¯È‰Ê‰‬‬ ‫˙‚¯‪ȯ·„ ÏÚ ÛÈÒÂ‰Ï ‡Ï˘ , ÓÓ Ú‬‬ ‫˙‪¯·„‰ Ú·˜Ï ,Ô‰Ó Ú¯‚Ï ‡Ï ,‰¯Â‬‬ ‫‪ÔÈ· ,‰¯Â˙‰ ÔÓ ‡Â‰˘ ¯·„· ,ÌÏÂÚÏ‬‬

‫·˙‪.‰Ù ÏÚ·˘ ‰¯Â˙· ÔÈ· ·˙η˘ ‰¯Â‬‬ ‫‪Ï˘·˙ ‡Ï ‰¯Â˙· ·Â˙Πȯ‰ ,„ˆÈÎ‬‬ ‫‚„‪„ÓÏ ‰ÚÂÓ˘‰ ÈÙÓ ,ÂÓ‡ ·ÏÁ· È‬‬ ‫˘‪¯˘· Ï·ÏÂ Ï˘·Ï ¯Ò‡ ·Â˙Ή ‰Ê‬‬ ‫·‪,‰ÈÁ ¯˘· ÔÈ· ‰Ó‰· ¯˘· ÔÈ· ,·ÏÁ‬‬ ‫‡·‪ÔÓ ·ÏÁ· ¯˙ÂÓ ÛÂÚ‰ ¯˘· Ï‬‬ ‫‪¯˘· ¯È˙È ÔÈ„ ˙È· ‡Â·È ̇ .‰¯Â˙‰‬‬ ‫‪¯ÂÒ‡È Ì‡Â .گ‚ ‰Ê ȯ‰ ,·ÏÁ· ‰ÈÁ‬‬ ‫·˘¯ ‪È„‚‰ ÏÏη ‡Â‰˘ ¯Ó‡È ÛÂÚ‰‬‬ ‫‪.ÛÈÒÂÓ ‰Ê ȯ‰ ,‰¯Â˙‰ ÔÓ ¯ÂÒ‡ ‡Â‰Â‬‬ ‫‡·‪ÔÓ ¯˙ÂÓ ÛÂÚ‰ ¯˘· ¯Ó‡ ̇ Ï‬‬ ‫‪ÌÚÏ ÚÈ„Â Â ,Â˙‡ ¯ÂÒ‡  ‡Â ,‰¯Â˙‰‬‬ ‫˘‪¯·„‰ ÔÓ ‡·È ‡Ï˘ ‰¯Ê‚ ‡Â‰‬‬ ‫‪‡Ï˘ È ÙÓ ¯˙ÂÓ ÛÂÚ‰ ¯ӇÈ ,‰·ÂÁ‬‬ ‫˙‪‡Ï ȯ‰˘ ˙¯˙ÂÓ ‰ÈÁ‰ ÍÎ ,˘¯Ù‬‬ ‫˙‪¯˘· Û‡ ¯ÓÂÏ ¯Á‡ ‡·È ,‰˘¯Ù‬‬ ‫·‪¯Á‡ ‡·È ,ÊÚ‰ ÔÓ ıÂÁ ˙¯˙ÂÓ ‰Ó‰‬‬ ‫‪‰¯Ù ·ÏÁ· ¯˙ÂÓ ÊÚ‰ ¯˘· Û‡ ¯ÓÂÏ‬‬ ‫‡‪ÂÓ‡ ‡Ï‡ ¯Ó‡ ‡Ï˘ ,‰˘·Î‰ Â‬‬

‫נו‬

‫˘‪Û‡ ¯ÓÂÏ ¯Á‡ ‡·È , ÈÓ ‡È‰‬‬ ‫·‪‡Ï˘ ,¯˙ÂÓ ÂÓ‡ ‰ ȇ˘ ÊÚ‰ ·ÏÁ‬‬ ‫‡‪ÏÎ ¯ÂÒ‡ ÍÎÈÙÏ ,ÂÓ‡ ‡Ï‡ ¯Ó‬‬ ‫·˘¯ ·‪‰Ê Ôȇ ,ÛÂÚ ¯˘· ÂÏÈÙ‡ ·ÏÁ‬‬ ‫‪ÔΠ,‰¯Â˙Ï ‚ÈÈÒ ‰˘ÂÚ ‡Ï‡ ÛÈÒÂÓ‬‬ ‫‪ ,‰Ê· ‡ˆÂÈÎ ÏÎ‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ולכאורה‪ ,‬העולה מכל האריכות‬ ‫הגדולה הזו‪ ,‬שגזירות‬ ‫ומצוות חכמים אינן נחשבות תוספת‬ ‫לתורה‪ ,‬כיוון שהחכמים מודיעים‬ ‫ומפרסמים לעם שאין הדבר אסור מן‬ ‫התורה‪ ,‬כי אם מדברי סופרים‪.‬‬ ‫ובפשטות אין כל כך צורך באריכות‬ ‫הגדולה שבדברי הר"מ‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫ויעויין עוד בדברי הרמב"ם בסוף‬ ‫מניין המצוות שבתחילת‬ ‫ספר משנה תורה‪ ,‬שאחר שמנה כל‬ ‫תרי"ג מצוות התורה כתב עוד‪ ,‬וז"ל‪,‬‬ ‫‪¯Á‡ ¢„Á˙ ˘ ˙¯Á‡ ˙ÂÂˆÓ ˘ÈÂ‬‬ ‫‪Ìȇȷ Ô˙‡ ÂÚ·˜Â ,‰¯Â˙ Ô˙Ó‬‬ ‫‪Ô‚Π,χ¯˘È Ïη ÂˢÙ ,ÌÈÓÎÁÂ‬‬ ‫‪˙È Ú˙ ‰Î Á ¯  ‰ÏÈ‚Ó ‡¯˜Ó‬‬ ‫˙˘‪.Ôȷ¯ÈÚ ÌÈÈ„È ·‡· ‰Ú‬‬ ‫כל אלו המצוות שנתחדשו חייבין‬ ‫אנו לקבלן ולשמרן‪ ,‬שנאמר לא‬ ‫תסור מכל הדבר‪ .‬ואינם תוספת על‬ ‫מצוות התורה‪ .‬ועל מה הזהירה תורה‬ ‫לא תוסף ולא תגרע‪ ,‬שלא יהיה נביא‬ ‫רשאי לחדש דבר‪ ,‬ולומר שהקב"ה‬ ‫ציווהו במצווה זו להוסיפה למצוות‬ ‫התורה‪ ,‬או לחסר מאלו השש מאות‬ ‫ושלוש עשרה מצוות‪.‬‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫אבל אם הוסיפו בית דין עם נביא‬ ‫שיהיה באותו הזמן מצווה‪,‬‬ ‫דרך תקנה או דרך הוראה או דרך‬ ‫גזירה‪ ,‬אין זה תוספת‪ ,‬שהרי לא‬ ‫אמרו שהקב"ה ציווה לעשות עירוב‬ ‫או לקרות המגילה בעונתה‪ ,‬ואילו‬ ‫אמרו כן היו מוסיפין על התורה‪.‬‬ ‫אלא כך אנו אומרין‪ ,‬שהנביאים עם‬ ‫בית דין תקנו וצוו לקרות‬ ‫המגלה בעונתה‪ ,‬כדי להזכיר שבחיו‬ ‫של הקב"ה ותשועות שעשה לנו‪,‬‬ ‫והיה קרוב לשועינו‪ ,‬כדי לברכו‬ ‫ולהללו‪ ,‬וכדי להודיע לדורות הבאים‬ ‫שאמת מה שהבטיחנו בתורה‪ ,‬כי מי‬ ‫גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים‬ ‫אליו‪ ,‬כד' אלוקינו בכל קראנו אליו‪.‬‬ ‫ועל דרך זו היא כל מצווה ומצווה‬ ‫שהיא מדברי סופרים‪ ,‬בין עשה בין‬ ‫לא תעשה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫וגם כאן האריך הרמב"ם לבאר עניין‬ ‫זה‪ ,‬שלכאורה הוא פשוט וקל‬ ‫להבנה‪ .‬הווה ליה למימר בקצרה‪,‬‬ ‫שאין בגזירות ומצוות דרבנן משום‬ ‫בל תוסיף‪ ,‬משום שאין המתקנים‬ ‫אומרים שהוא מן התורה‪.‬‬ ‫ונראה לומר‪ ,‬שבתוך דבריו כלל‬ ‫הרמב"ם עוד עיקרון חשוב‬ ‫בגדרי תקנות חכמים ובל תוסיף‪.‬‬ ‫והוא‪ ,‬שכל ההיתר לתקן תקנות‪,‬‬ ‫אפילו אם אין אומרים שהן מן‬ ‫התורה והקב"ה ציוום‪ ,‬הוא דווקא‬ ‫בתקנה שבאה לחיזוק התורה‪ .‬ועל כל‬

‫באיסור בל תוסיף‬

‫הוסיף והאריך בעניין בשר בחלב‬ ‫להראות איך יכול המכשול לבוא מן‬ ‫הטעות‪ ,‬ואיך נזקק איסור בשר עוף‬ ‫בחלב כדי למיגדר מילתא‪ .‬וכן איך‬ ‫מצות קריאת המגילה מוסיפה הלל‬ ‫ושבח לד'‪ ,‬ומודיעה לדורות הבאים‬ ‫את יסודות התורה והאמונה‪ .‬וכל זה‬ ‫להראות שאין תקנות חכמים באות‬ ‫אלא לחיזוק התורה עצמה‪ .‬ומשמע‪,‬‬ ‫שאילולא זאת היה בזה משום בל‬ ‫תוסיף‪.‬‬ ‫ויעויין בהשגת הראב"ד שם‪ ,‬וז"ל‪,‬‬ ‫‪¯ÂÊ‚Ï „"·Ï ˘È Ïȇ‰‬‬ ‫‪‰Ï‡ ÏÎ ,̉¯·‡ ¯Ó‡ ,'ÂΠ¯ÂÒ‡ÏÂ‬‬ ‫‪ÂÈÏÚ Â¯Ê‚˘ ¯·„ Ï΢ ,Á¯ ‡˘ÈÈ‬‬ ‫‪,‰¯Â˙ Ï˘ ˙¯Ó˘ÓÏ ‚ÈÈÒÏ ,‰¯҇Â‬‬ ‫‡‪ÂÏÈÙ‡ ,ÛÈÒÂ˙ ‡Ï ÌÂ˘Ó Â· ÔÈ‬‬ ‫˜·‪,‰¯Â˙ Ï˘Î Â‰Â‡˘Ú ,˙Â¯Â„Ï Â‰ÂÚ‬‬ ‫‪‰Óη ÔÁ΢‡„Î ,‡¯˜ÓÏ Â‰ÂÎÓÒÂ‬‬ ‫„‪.‡ÓÏÚ· ‡˙ÎÓÒ‡ ‡¯˜Â Ô ·¯„Ó ,È˙ÎÂ‬‬ ‫‪‰Èχ Ô‚Π,‰Ú˘ ͯˆ ÈÙÏ Ú¯‚ ̇Â‬‬ ‫·‪,‡Â‰ ‰¯Â˙ ¯·„ ‰Ê Û‡ ,ÏӯΉ ¯‰‬‬ ‫‪‡Ï .Í˙¯Â˙ ¯ى '‰Ï ˙¢ÚÏ ˙Ú‬‬ ‫˙‪˙ˆӷ ‡Ï‡ ÛÈÒÂÓ ¯ÂÒȇ ‡ˆÓ‬‬ ‫‪˙ȈȈ ÔÈÏÈÙ˙ ·ÏÂÏ Ô‚Π,‰˘Ú‬‬ ‫‪,˙Â¯Â„Ï ÔÈ· ‰Ú˘Ï ÔÈ· ,Ô‰· ‡ˆÂÈÎÂ‬‬ ‫·‪‡Ï˘ ÔÈ· ‰¯Â˙ ¯·„· ‰Ú·˜˘ ÔÈ‬‬ ‫˜·‪ ,‰Ú‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ותמצית דברי הראב"ד‪ ,‬היא קושיה‬ ‫גדולה על דברי הרמב"ם‪,‬‬ ‫שהרי הוא קבע והגדיר‪ ,‬שהחכמים‬ ‫מתקנים תקנות‪ ,‬והם מחויבים להדגיש‬ ‫שאין אלה מצוות מן התורה‪ ,‬אלא‬

‫נז‬

‫תקנות חכמים‪ .‬וזהו מה שמציל אותם‬ ‫מאיסור בל תוסיף‪ .‬וע"ז הביא‬ ‫הראב"ד בדבריו הקצרים שאין זו‬ ‫מידת חכמים‪ ,‬ולא מצינו שהם‬ ‫מקפידים בזה‪ .‬ובכמה מקומות אמרו‬ ‫שרצו לחזק דבריהם כשל תורה‪.‬‬ ‫ומצינו בהרבה מקומות שיש לנו ספק‬ ‫על דינים שנאמרו בדברי חז"ל‪ ,‬אם‬ ‫הם דאורייתא או דרבנן‪ ,‬ולא חששו‬ ‫שנטעה בזה‪ ,‬ולדברי הרמב"ם עברו‬ ‫בזה על איסור בל תוסיף‪.‬‬ ‫ועיין בדברי הרמב"ן בפירוש התורה‬ ‫)דברים ד' ב'(‪ ,‬שהאריך קצת‬ ‫בעניין בל תוסיף בתקנות חכמים‬ ‫)ובהמשך נעתיק דבריו‪ ,‬ונדון בהם(‪ ,‬ובסוף‬ ‫דבריו הוסיף את התנאי הכתוב בדברי‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬וז"ל‪̉˘ Ú„È˘ „·Ï·Â ,‬‬ ‫‪‰"·˜‰ ÈÙÓ Ô È‡Â ‰Ê‰ ¯„‚‰ Ì¢Ó‬‬ ‫·˙‪ ,‰¯Â‬עכ"ל‪ .‬וכמה קשים הדברים‬ ‫לספר‬ ‫עצמו בהשגותיו‬ ‫מדבריו‬ ‫המצוות‪ ,‬בשורש הראשון‪.‬שם הקשה‬ ‫הרמב"ם על הבה"ג‪ ,‬איך אפשר‬ ‫לכלול במצוות שנאמרו למשה מסיני‬ ‫בדורות‬ ‫חכמים‬ ‫שתקנו‬ ‫מצוות‬ ‫מאוחרים‪ .‬וכתב ע"ז הרמב"ן ליישב‬ ‫שיטת הבה"ג בכמה דרכים‪ ,‬ובאחת‬ ‫מהן כתב בזה"ל‪ÌÈ‚‰Â ÌÈÓÎÁ‰˘ ,‬‬ ‫‪̉ȯ·„ Ï˘ ÌÈ ÈÈ Ú· ‡È·‰Ï ,„ÈÓ˙ ‰Ê‬‬ ‫‪ȘÂÒÙ· „ÂÚ Ì˙‡ ˜ÊÁÏ ,‰¯Â˙ Ô¢Ï‬‬ ‫˙‪) ¯Ӈ˘ ÂÓÎ ,‰¯Â‬ר"ה ט"ז ע"א(‪È ÙÓ ,‬‬ ‫‪¯Ó‡ ,‚Á· ÌÈÓ ÂÎÒ ‰¯Â˙ ‰¯Ó‡ ‰Ó‬‬ ‫‪È„Î ,‚Á· È ÙÏ ÌÈÓ ÂÎÒ ‰"·˜‰‬‬ ‫˘‪È ÙÏ Â¯Ó‡Â ,‰ ˘ ÈÓ˘‚ ÌÎÏ Âί·˙È‬‬

‫נח‬

‫·¯"‪.'ÂΠ˙¯Ù¢ ˙ ¯ÎÈÊ ˙ÂÈÂÎÏÓ ‰‬‬ ‫‪.Ô ·¯„ ‡Ï‡ Ô È‡˘ ‡¯Ó‚· ÚÂ„È ¯·„‰Â‬‬ ‫‪) „ÂÚÌ˘Â‬ל"ב ע"א(‪Ú˜Â˙  ȇ ̇ ,‬‬ ‫‪‡ ÓÁ¯„ ,¯ÈÎÊÓ ‡Â‰ ‰ÓÏ ,˙ÂÈÂÎÏÓÏ‬‬ ‫‡‪‡Ï· Ô ·¯„ ̉˘ Ù"ڇ ,¯Î„ÈÏ ¯Ó‬‬ ‫‪ ,˜ÙÒ‬עכ"ל‪ .‬הרי שלא הקפידו חז"ל‬ ‫בעניין זה‪.‬‬ ‫ומשמעות הדברים בדברי הראב"ד‪,‬‬ ‫שהוא אינו סובר שיש‬ ‫איסור בל תוסיף‪ ,‬כי אם באופן‬ ‫שהתבאר בגמ'‪ ,‬שהוא משנה צורת‬ ‫המצווה עצמה‪ ,‬כגון חמש פרשיות‬ ‫בתפילין או חמש מינים בלולב‪.‬‬ ‫וכשיטת הראב"ד כתב גם המהר"ל‬ ‫בבאר הגולה )תחילת הבאר הראשונה(‪,‬‬ ‫שהתקשה מדוע עקרו חז"ל לגמרי את‬ ‫פשט הכתובים באיסור בל תוסיף‪,‬‬ ‫וכתב לבאר הדברים‪ .‬ותמצית דבריו‬ ‫שם‪ ,‬שהמדקדק בביאור הכתוב יראה‬ ‫שאין לפרשו על מי שמוסיף מצוה‬ ‫חדשה או גורע מצוה מהמצוות‬ ‫שבתורה‪ ,‬שהרי אין התורה צריכה‬ ‫להזהיר של יגרעו מהמצוות‪ ,‬שהרי‬ ‫זהו ביטול מצוה‪ .‬גם אין לקרוא לזה‬ ‫גרעון במצוות‪ ,‬אלא עבירה וביטול‬ ‫של המצוה‪ .‬על כרחך כוונת התורה‬ ‫בזה היא שלא יוסיפו ולא יגרעו‬ ‫בעצם המצוה‪ ,‬וכדברי חז"ל‪ .‬המהר"ל‬ ‫הוסיף והוכיח את דברי חז"ל‪,‬‬ ‫ממצוות ימי הפורים‪ ,‬הכתובות בתנ"ך‪,‬‬ ‫מהם מוכח שמותר לתקן מצוות‬ ‫חדשות‪ ,‬ואין בזה משום בל תוסיף‪.‬‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫אמנם‪ ,‬המעיין בפסוקים עצמם‬ ‫ד' א'‪-‬ב'‪ ,‬י"ג א'(‪ ,‬יראה שעדיין‬ ‫לא יצאנו בשיטה זו ידי חובת פשוטו‬ ‫של מקרא‪ ,‬ובוודאי הנראה מהפסוקים‬ ‫שיש כאן ציווי לדקדק בשמירת‬ ‫התורה כפי שניתנה‪ ,‬לא להוסיף ולא‬ ‫לגרוע‪ ,‬וצ"ע מדוע הוציאו חז"ל את‬ ‫הכתובים מפשטם‪.‬את ביאורו של‬ ‫כדקדוק‬ ‫לקבל‬ ‫אפשר‬ ‫המהר"ל‬ ‫בכתובים‪ ,‬שהוא סיבה לדרוש דרשה‪.‬‬ ‫אבל בדרך פשוטו של מקרא‪ ,‬עדיין‬ ‫דברי חז"ל צריכים ביאור‪.‬‬ ‫)דברים‬

‫ומה שהביא המהר"ל ממצוות‬ ‫הפורים‪ ,‬הוא באמת ראיה‬ ‫ברורה שמותר לחכמים לתקן תקנות‬ ‫ומצוות‪ ,‬אבל אין כאן ביאור מדוע‬ ‫אין בזה משום בל תוסיף‪.‬‬ ‫ועיין בדברי הרמב"ן בפירושו לתורה‬ ‫)דברים ד' ב'(‪ ,‬וז"ל‪,È˙Ú„ ÈÙÏ ,‬‬ ‫‡‪,‰ÓˆÚ È Ù· ‰ÂˆÓ ˙¢ÚÏ ‡„· ÂÏÈÙ‬‬ ‫‪,·ÏÓ ‡„·˘ ˘„Á· ‚Á ‰˘Ú˘ Ô‚Î‬‬ ‫‪) ÌÚ·¯ÈÎ‬מלכים א' י"ב ל"ג(‪,‡Ϸ ¯·ÂÚ ,‬‬ ‫‪) ‰ÏÈ‚Ó ‡¯˜Ó ÔÈÈ ÚÏ Â¯Ó‡ ÍÎÂ‬מגילה‬ ‫י"ד ע"א(‪Ìȇȷ ‰ ÂӢ ÌÈÚ·¯‡ ,‬‬ ‫‪‡Ï Â˙ÁÙ ‡Ï ,χ¯˘ÈÏ Ì‰Ï Â„ÓÚ‬‬ ‫‪ÂÏÈÙ‡ ‰¯Â˙· ·Â˙΢ ‰Ó ÏÚ ÂÙÈÒ‰‬‬ ‫‡‪È‡Ó ,‰ÏÈ‚Ó ‡¯˜ÓÓ ıÂÁ ,˙Á‡ ˙Â‬‬ ‫„¯‪) ÈÓÏ˘Â¯È·Â ,'ÂΠ˘Â‬מגילה פ"א ה"ז(‪,‬‬ ‫˘‪‰ÓΠ̉Ó ,ÌÈ ˜Ê ‰˘ÓÁ ÌÈ ÂÓ‬‬ ‫·‪,¯·„‰ ÏÚ ÌȯÚËˆÓ Âȉ ,ÌȇÈ‬‬ ‫‡‪) ·Â˙Î ,¯Ó‬ויקרא כ"ז ל"ד(‪‰Ï‡ ,‬‬ ‫‪Âχ ,‰˘Ó ˙‡ '‰ ‰Âˆ ¯˘‡ ˙ˆӉ‬‬

‫באיסור בל תוסיף‬

‫‪¯Ó‡ ÍÎ ,‰˘Ó ÈÙÓ ÂÂˈ ˘ ˙ˆӉ‬‬ ‫‪„È˙Ú ¯Á‡ ‡È· Ôȇ ,‰˘Ó  Ï‬‬ ‫‪¯˙҇ È΄¯Ó ,ÌÎÏ ¯·„ ˘„ÁÏ‬‬ ‫¯‪Ì˘Ó ÂÊÊ ‡Ï !?¯·„ Â Ï ˘„ÁÏ ÌȈÂ‬‬ ‫‪¯È‡‰˘ „Ú ,¯·„· ÔÈ ˙  Ôȇ˘Â‬‬ ‫‪‰·Â˙Î ‰˙‡ ‡ˆÓ ,Ì‰È ÈÚ ‰"·˜‰‬‬ ‫‪Î"Ú‬‬ ‫‪,ÌÈ·Â˙ÎÂ‬‬ ‫·‪ÌȇÈ‬‬ ‫·˙‪,‰¯Â‬‬ ‫)הירושלמי(‪Âʉ ‰ÂˆÓ‰ ‰˙Èȉ˘ ȯ‰ .‬‬ ‫‡‪‡Ï ÏÏη ‡È‰ ÔΠ̇ ,Ì‰Ï ‰¯ÂÒ‬‬ ‫˙‪ÌÈÓÎÁ  ˜˙˘ ‰Ó ,ÂÈÏÚ ÛÈÒÂ‬‬ ‫‪˙ÂȯÚÏ ˙ÂÈ ˘ Ô‚Π,¯„‚ Ì¢Ó‬‬ ‫‪,‰¯Â˙‰ ÔÓ ‰ÂˆÓ ‡È‰ ÂÊ ,Ô‰· ‡ˆÂÈÎÂ‬‬ ‫‪‰Ê‰ ¯„‚‰ ÌÂ˘Ó Ì‰˘ Ú„È˘ „·Ï·Â‬‬ ‫‪ ,‰¯Â˙· ‰"·˜‰ ÈÙÓ Ô È‡Â‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ונתבאר בדבריו‪ ,‬שגם הוא אינו‬ ‫מוכן לבטל את העולה‬ ‫מפשט המקרא‪ ,‬ובוודאי גם במצווה‬ ‫חדשה שבודה האדם מליבו שייך‬ ‫איסור בל תוסיף‪ ,‬וכהרמב"ם‪ .‬והוסיף‬ ‫עוד‪ ,‬שראינו שחז"ל עצמם חששו‬ ‫לאיסור זה בתקנותיהם‪ ,‬והיו נושאין‬ ‫ונותנין בדבר‪ ,‬עד שהאיר הקב"ה את‬ ‫עיניהם‪ ,‬ומצאו אותה )מצוות קריאת‬ ‫המגילה( כתובה בתורה‪ .‬אלא שלא‬ ‫נתבאר בדבריו מה חיפשו ומצאו‪,‬‬ ‫ומהי באמת התשובה לשאלה זו‪.‬‬ ‫וקשה מאד לקבל שדי ברמז שמצאו‬ ‫כדי להתיר לאו דבל תוסיף‪.‬‬ ‫ויותר קרוב להבנתנו ביאור הדברים‬ ‫ע"י רבי יהודה הלוי‪ ,‬בספר‬ ‫הכוזרי אשר לו )מאמר שלישי אות מ"א(‪,‬‬ ‫כתב שנשאל שאלה זו‪ ,‬איך תקנו‬ ‫החכמים תקנות‪ ,‬הרי כתוב‪ ,‬לא תוסף‬

‫נט‬

‫עליו ולא תגרע ממנו? וזה לשונו‬ ‫בתשובתו )תרגום אבן שמואל(‪‰¯Ó‡ ‡Ï ,‬‬ ‫‡‪Ï·Ï ,ÌÚ‰ ÔÂÓ‰Ï Ì‡ ÈÎ ÂÊ ‰¯‰Ê‬‬ ‫‪ÂÓÎÁ˙È ‡Ï ,Ì˙Ú„Ó ˙ÂÂˆÓ Â˘„ÁÈ‬‬ ‫‪̉È˙¯·Ò ÈÙÏ ‰¯Â˙ Ì˙‡ Ú·˜Ï‬‬ ‫·‪ÂÏ·˜È ÈÎ ·Â˙Ή ̯ȉʉ ÔÎÏ ,„·Ï‬‬ ‫¯˜ ‪ȯÁ‡ ÂÓÂ˜È ¯˘‡ Ìȇȷ ‰ ÔÓ‬‬ ‫‪.ÌÈËÙ¢‰ ÔÓ ÌÈ ‰ÂΉ ÔÓ ,‰˘Ó‬‬ ‫‪¯˘‡ ¯·„‰ ÏÚ ÂÙÈÒÂ˙ ‡Ï ¯Ó‡Ó‬‬ ‫‡ ‪‡ÂÙ‡ ˙‡Ê ,ÌÂȉ ÌÎ˙‡ ‰ÂˆÓ ÈÎ‬‬ ‫‪¯˘‡ ¯·„‰ ÏÚ ÂÙÈÒÂ˙ ‡Ï ,Â˙ ÂÂÎ‬‬ ‫ˆ‪È„È ÏÚ Â‡ ,‰˘Ó È„È ÏÚ ÌÎÈ˙ÈÂÂÈ‬‬ ‫·‪) ÍÈÁ‡Ó Í·¯˜Ó ‡È‬עיין דברים י"ח‬ ‫י"ח(‪̘Ӊ ÔÓ ÌÈËÙ¢‰Â ÌÈ ‰Î‰ ‡ ,‬‬ ‫‡˘¯ ‪) '„ ¯Á·È‬עיין שם י"ז ח'‪-‬י"א(‪ÈÎ ,‬‬ ‫‪,‰ È΢‰ ÔÓ ÚÂÈÒ ÌÈÏ·˜Ó ÂÏω‬‬ ‫‪ÈÎ ÔÎ˙È ‡Ï ,„‡Ó ·¯ ̯ÙÒÓ ˙Âȉ·Â‬‬ ‫‪,‰¯Â˙Ï „‚ ˙Ó ¯·„Ï Ì‰È È· ÂÓÈÎÒÈ‬‬ ‫עכ"ל בקיצור‪.‬‬ ‫ובהשקפה ראשונה אלו דברי תימה‪,‬‬ ‫וכי אפשר לומר שפסוקי‬ ‫התורה פונים אל המון העם‪ ,‬ואינם‬ ‫מתייחסים לחכמים ולנביאים‪ .‬היכן‬ ‫מצינו איסור בתורה החל רק על סתם‬ ‫בני אדם‪ ,‬ואינו חל על נביאים‬ ‫ולחכמים‪ .‬ובכלל‪ ,‬מנין למדו חכמים‬ ‫לנו כל זאת‪.‬‬ ‫ונראה לבאר הדברים‪ ,‬הנה תחילת‬ ‫הפרשה הזו‪ ,‬היא אזהרה‬ ‫שלא לעבוד את ד' בדרכים שעבדו‬ ‫הגויים את אלוהיהם‪ ,‬ככתוב )י"ב‬ ‫כ"ט‪-‬ל"א(‪˙‡ ÍȘÂχ '„ ˙ȯÎÈ ÈÎ ,‬‬

‫ס‬

‫‪˙˘¯Ï ‰Ó˘ ‡· ‰˙‡ ¯˘‡ ÌÈÈ‚‰‬‬ ‫‡‪˙·˘È Ì˙‡ ˙˘¯È ,ÍÈ ÙÓ Ì˙Â‬‬ ‫·‡¯ˆ‪̉ȯÁ‡ ˘˜ ˙ ÔÙ ÍÏ ¯Ó˘‰ .Ì‬‬ ‫‡‪˘Â¯„˙ ÔÙ ,ÍÈ ÙÓ Ì„Ó˘‰ ȯÁ‬‬ ‫‪ÌÈÈ‚‰ „·ÚÈ ‰Îȇ ,¯Ó‡Ï ̉ȉÂχÏ‬‬ ‫‪Ì‚ ÔÎ ‰˘Ú‡Â ,̉ȉÂχ ˙‡ ‰Ï‡‰‬‬ ‫‡ ‪ÈÎ ,ÍȘÂχ '„Ï ÔÎ ‰˘Ú˙ ‡Ï .È‬‬ ‫‪Â˘Ú ,‡ ˘ ¯˘‡ '„ ˙·ÚÂ˙ ÏÎ‬‬ ‫‪˙‡Â Ì‰È · ˙‡ Ì‚ ÈÎ ,̉ȉÂχÏ‬‬ ‫· ‪ ,̉ȉÂÏ‡Ï ˘‡· ÂÙ¯˘È ̉È˙Â‬ע"כ‪.‬‬ ‫הרי שהסיבה שאמרה התורה שאין‬ ‫להוסיף או לגרוע ממצוות התורה‪,‬‬ ‫היא כדי לא לסטות מהדרך הישרה‬ ‫שציוה ד'‪ .‬ופירוש הדברים‪ ,‬שמלבד‬ ‫המצוות עצמן‪ ,‬יש לתורה דרך‪,‬‬ ‫והתוספת עלולה לעוות את דרך‬ ‫התורה‪ .‬ומביא הפסוק דוגמה וראיה‪,‬‬

‫כל מצוותיך אמונה‬

‫שאומות העולם נוהגים להקריב את‬ ‫בניהם לאלוקיהם‪ ,‬וזוהי תועבה ברורה‬ ‫וגלויה‪ .‬ואם יוסיף האדם למצוות‬ ‫התורה הוא עלול לסטות מרוח‬ ‫התורה‪ .‬ולכן העולה מאיסור זה‪ ,‬שרק‬ ‫הנביאים והחכמים‪ ,‬שהתורה הסמיכה‬ ‫אותם‪ ,‬כל אחד מהם לפי גדריו‬ ‫ודיניו‪ ,‬אין אנו יכולים לחשוד‬ ‫ולחשוש שהוראותיהם יגרמו סטייה‬ ‫דבריהם‬ ‫ולכן‬ ‫התורה‪,‬‬ ‫מדרך‬ ‫ומצוותיהם אינם נחשבים להוספה‪.‬‬ ‫וכפי הנראה זו הבנת הרמב"ן בדברי‬ ‫הירושלמי שהביא‪ ,‬שחיפשו‬ ‫חז"ל לדעת אם רוח התורה מסכימה‬ ‫עם תקנתם‪ ,‬ולמדו זאת מן הרמז‬ ‫שהביאו‪.‬‬